בשיא ה"רומן" שלו עם רבין, נאם ערפאת ביוהנסבורג את "נאום חודיבייה" שלו, שראה באוסלו דרך לכבוש את ירושלים ולהקים את פלשתין בדם ואש, והחל בשרשרת של מעשי טרור מצמררים בתוך ישראל, שראשיתם בהרג 21 חיילים ישראלים בבית ליד, שאותו ייחס ל"פרובוקציה של השב"כ" וסירב ליטול עליו אחריות.
רצח רבין נותר מצמרר ומעורר חלחלה כמקודם, אלא שכמה מן המסתורין שהקיפו את המעשה הנתעב, ובמיוחד את אשר התחולל בנפשו השסועה ערב הירצחו, מתחילים להתפזר. ולאו-דווקא על-ידי חוקרים או חסידים ומתנגדים שיש להם קרדום לחפור בו, אלא על-ידי קטעי הרשמים שמשחררים אט אט קרובי משפחתו הסמוכים לו ביותר שקלטו את הגיגיו ואת היסוסיו של האיש הסגור והמסוייג שהיה.
הדעה המקובלת שהתקדשה בציבור היא, כי האסון שברצח היה "רצח השלום" שהביא, שאילולי נרצח היה תהליך אוסלו בא אל סופו המוצלח, תחת סמכותו ועוז רצונו של רבין, משעה שהחליט לאמץ את השלום כדרכו. כאילו הכל היה תלוי בו, ותעתועי ערפאת לא העלו ולא הורידו. ראש אש"ף עצמו, שעשה יותר מכל איש אחר למירור חייו של רבין ולהולכתו שולל, היה זה שלאחר מותו הכריז כי מי שרצח את שותפו ל"שלום האמיצים", פגע אנושות בשלום.
היום אנו יודעים שגם תחת שלטון רבין, שסבלנותו החלה לפקוע, לא הייתה לערפאת כל כוונה להביא את הדבר לכלל סיכום, שכן דרך אוסלו א' וב', ואחר כך דרך הסכם וואי, כל חפצו היה לקבל שטחים. ואילו בשטחים שהיו בשליטתו הוא המשיך להסית ולהדיח, לשגר מחבלים ולהבריח נשק, לתת מחסה לרוצחים ששיגר לתחום ישראל, ובד בבד סירב להסגירם או לשפוט אותם בעצמו, ואפילו הגן על אנשי החמאס, ורק כאשר איימו עליו ועל שלטונו, שילח נגדם את 13 יחידות הביטחון שתחת מרותו. בשיא ה"רומן" שלו עם רבין, הוא נאם ביוהנסבורג את "נאום חודיבייה" שלו, שראה באוסלו דרך לכבוש את ירושלים ולהקים את פלשתין בדם ואש, והחל בשרשרת של מעשי הטרור המצמררים בתוך ישראל, שראשיתם בהרג 21 חיילים ישראלים בבית ליד, שאותו ייחס ל"פרובוקציה של השב"כ" וסירב ליטול עליו אחריות. וכאשר גינה מעשי זוועה של הטרור, לעולם זה היה גינוי המעשה, כאילו היה מכת טבע משמים, מעולם לא את הארגונים הפלשתינים שעשו אותם.
רבין נהג בתחילה איפוק, חזר ואמר כי לא יתיר לטרוריסטים לעצור את השלום, מתוך מחוייבותו העמוקה לתהליך. שכן לולא כן, היה עליו להודות כי טעה והוּלך שולל - גם על-ידי ערפאת וגם על-ידי אלה שסובבו אותו בכחש בסביבתו - ולקום ולהתפטר. בתו דליה אומרת לנו, כי בעצם הימים ההם, חלפו ספקות בראשו של רבין והוא הרהר באפשרות לעצור את התהליך כולו כדי שלא יתדרדר עוד ועוד. בא ברק, שהציע בנדיבות מרחיקת לכת בקמפ-דייויד גם חלקים מירושלים, אך תמורת התחייבות לסופיות ההסדר ולדרישות הפלשתיניות, דבר שנענה על-ידי ערפאת באינתפאדה השניה. והנה לאה, רעייתו של רבין, שבינתיים הלכה לעולמה, גערה בברק בפומבי על ויתוריו בירושלים ש"יצחק לא היה מקבל לעולם".
אם כן, ממה נפשך: אם רבין עצמו נקעה נפשו ממעשיו של שותפו ערפאת, עד כדי שהרהר בתועלת שבהמשכת התהליך, ואם היה מתנגד לוויתוריו של ברק בירושלים, אם כן ממה נובע ביטחונם של המבטיחים, כי לולא הרצח הייתה אוסלו עולה יפה? אם על ויתוריו היותר גדולים של ברק קיבלנו עוד אינתיפאדה, מניין הטענה כי בעוד מעט ויתורים היינו מגיעים לשלום?
אשר על כן, סביר להניח שלולא נרצח, ונוכח המשך הטרור מצד אחד וסירובו לוותר על ירושלים מצד שני, היה גם רבין מגיע לסוף הדרך - עוד לפני ברק, משהיו תקוותיו וציפיותיו מתפוצצות בפניו, כפי שעשו בפני ברק - עד שהיה נואש מן השותפות עם ערפאת. מבחינה זאת, חסד עשה הגורל עם רבין, שמת מאושר כשעוד חי בתקוותו, כאשר שיר השלום על שפתיו, לפני שבן הבליעל שילח בו את כדורי המוות.