הדמוקרטיה הישראלית היא כבר מזמן לא סיפור פשוט. בראשית כפו מפלגות שלטון המנדט על המדינה הנולדת שיטת ממשל התואמת חברת מהגרים הרוצה בממשלה בה נושאים ונותנים בלא הרף עם הכל על הכל ובה כפוף למעשה הכלל לפרט, האומה לסקטור. המפלגה הגדולה, שקראו לה משום מה השלטת, בירכה על הסידור הזה מפני שלדידה, "אלוהים לשלטון בחרתנו" ואם אנו יכולים גם לשלוט וגם לחלק פלחים קטנים מתפוח הזהב הצומח לו בטוחות בפרדסינו, אנו נהנים מכל העולמות. אולם לא ארכו הימים והאלוהים עצמו גילה כי השיטה הזאת איננה לרצונו. הוא היכה את הארץ במכת הקואליציות השבריריות, בה קטנו הגדולות וגדלו הקטנות עד שתפוח הזהב שהיה בראשית "כולה שלי" לבד מכמה פלחים, משאיר היום פלח-פלחיים בידי הבעלים כביכול ואת כל משכיות הכסף ביד שותפיו.
המפלגה השלטת כביכול, הליכוד, ראש הממשלה ושר האוצר, שני צירי עמודי התווך עליו נשען בניין השלטון כולו, מושלים בזכות 27 מנדטים מתוך 120, כלומר מכוח 22.5% עלובים למדי על-פי כל היבט מתמטי. איפה, על פני הגלובוס, במשטר פרלמנטארי, מחזיקה חמישית בלבד, לא יותר מחמישית, את רסן השלטון בידה? בשום מקום. זה בלתי אפשרי, לא רק סטטיסטית, זה בלתי אפשרי במהות, אלא אם כן המפלגה השלטת מוגדרת כמפלגה המחליטה למי ובכמה היא נכונה תמיד להיסחט כדי לשמור על מעמדה אפילו בניגוד לשבועותיה. התוצאה היא שדמוקרטיה שמלכתחילה הסתכנה בלי מורא בצליעה קלה וזניחה, מהלכת היום נכה על קביים, והקביים כבר מחליפים למעשה את רגליה.
בדמוקרטיה של 22.5% אפשר לא להתרשם כלל ועיקר מן הזעם הציבורי לנוכח ניסיונות שלטוניים לעקר את חוש הצדק הטבעי, הבוחל בניצול הקופה הציבורית לטובת סקטור שאינו משרת כלל ואינו תורם בעבודה יצרנית ולא כלום לעושר הכללי. כמובן שהדברים מיתרגמים מיד על-ידי המדפיס הדמגוגי לשטרי עוון של החילונים משוללי רסן המידות והערכים, שלא באו לעולם אלא כדי לנגח חרדים, אותם צדיקים שלא באו לעולם אלא כדי להציל את עם ישראל מהתבוללות רחמנא לצלן. הבל זה הוא הבל הבלים. יכול אדם להעריך ולכבד את העדה החרדית על רבניה ועל מסירותה לתורה ולמצוות, ולהתנגד התנגדות מוסרית לתפריט שהיא מציגה לוועדת השרים לענייני חקיקה, לא מפני שהיא אינה אוהבת את התבשיל אלא מפני שהיא אינה יכולה להשלים עם הבחישה בקערה ולא עם התרוודים והמצקות העושים בה כבתוך שלה.
בדמוקרטיה של 22.5% אין הדעת סובלת שפקידי ציבור, גם רבני ערים וגם רבני הרכבים של בתי-דין רבניים הם פקידי ציבור, מכריזים שאין להעלות שופטים של רוב רובו של הציבור הישראלי לתורה, ואין להרשות להם לרדת לפני התיבה רק מפני שהם מכהנים כשופטים בערכאות, ושליטי החמישית מחרישים ושותקים כמו דגי אנשובי כבושים. זה פשוט ממריד, לא רק מפני שהרב אינו אומר מה שהדעת אינה סובלת, אלא מפני שהשלטון אינו אומר מה שהדעת דורשת, ואינו מגיב למה שמתפרש כהתגרות כוחנית במדינה עצמה. פלח הגיור אינו פלח. הוא יתד ברקה. מדינה שהחליטה בשעתה לקבל אין קורפורה את ההלכה העוסקת בנישואין ובגירושים ובמעמד האישי כחלק מחוקי הכנסת החילונית, רואה איך רומסים את הנכונות הזאת ברגל גאווה ומתעלמים מצורכי עמך בית ישראל, שרבים וטובים מפוסקי ההלכה נענים להם על-פי ההלכה, ואילו פוסקי האסכולה הנוקבת את הר הקיום של ישראל העם והמדינה, פוסלים אותה בלי חשש כלל מן הציבור ומקברניטיו. הציבור אינו נוטה להיכנס לעובי קורת הדיון המלומד. הוא מתקשה לשאת את הדמוקרטיה של 22.5% המבטלת למעשה תוקף גיורי צה"ל, ועימה את תוקף צה"ל עצמו ואת תוקף גיורי דרוקמן, ועימה את הסנכרון בין הלכה למדינה עליו הוא הסכים עם היווסדה של ישראל.
הדמוקרטיה הנכה הזאת אינה לנה רק בחצרות החרדים. אלה אינן אלא משל לנמשל המטריד של המשא והמתן המדיני המתנהל בצל חוסר האונים של שלטון ה-22.5%. אם זה נכון כי ראש הממשלה אמר גלויות ומפורשות לאבו מאזן, כי אם יתממשו הכוונות הנעלות עליהן הצהיר הוא עצמו - תיפול ממשלתו, לא אמר אלא אחת: בימים האלה כבר לא יכול להיות מלך בישראל. כמו על לוח השחמט, המלכה נהנית מעוצמה גדולה פי כמה מעוצמת המלך שכל כוחו הוא בזה שהוא יכול ליפול. אבל הקואליציה, היא המלכה, היא המולכת. היא המושלת. היא הקובעת גורלות מפני שה-22.5% חוששים ממט ואינם מתקיימים אלא על-פי הפרדוקס הישראלי שאין דומה לו בתבל, המעמיד במבחן כל חלופה רציונלית. המלך לא זז מפני שהוא חושש מן הקואליציה וזו עושה ככל העולה על רוחה. היא מחזיקה עם זאת בידה את המלך האסור בכבליה לבל ייפול חלילה ויתרסק, כי בלעדיו לא תוכל לעשות אפילו את העולה על רוחה. יחד משביעים המלך הכפות והמלכה המשוחררת והכובשנית את כל העולם כולו בשבועת הנאמנות למדינה יהודית ודמוקרטית, בלי שאחד בכל מרכיבי הקואליציה מסכים עם אחד מכל מרכיביה האחרים לא על מה זה יהודי ולא על מה זו דמוקרטיה.
בינתיים נראה שזה עובד. אבל ראוי להיזהר. דעת הקהל היא דעת המקום. המרירות, האכזבה, הרגשת התסכול ממה ש-22.5% עושים ויכולים לעשות עוד עם הכלל, יפרצו. הם יטאטאו את ה-22.5% אל מחוץ למשכן הכנסת. ובדלת ממנה יכובד האבק החוצה תפרוץ רוח חדשה פנימה. זה בלתי נמנע.