אנחנו לא רואים אותם כבני האדם. לא ממש. ממש לא. האמת? אנחנו לא רואים אותם. לא סופרים אותם. הם שקופים בעינינו הלא-רואות. לא אכפת לנו מהם. שיחיו. שימותו. ש... סתם.
ההוויה לא קובעת רק את התודעה, כפי שלימד אותנו, בצעירותנו הסוציאליסטית, הוגה הדעות קרל מרקס. גם את השפה. בעיקר אותה. והשפה מרדדת, משחירה, צובטת. השפה מטיחה אגרוף בפרצוף, גם כשהיא עוטה כסיית משי. הבדואים משולים בעינינו לאבק אדם.
אנחנו לא ממש יודעים היכן הם מתגוררים, רובם מן הסתם בדרום. במאהלים מאולתרים, בפחונים, בבקתות מטות לנפול, בבדונים, באוהלים מרוטי-יריעות, קרועים. אנחנו לא מסוגלים, רובנו ככולנו, למנות יותר מאשר שם אחד – אולי אף זה לא – של מקום ישוב בדואי. אנחנו מכנים אותם במושג שאין מעליב ואין משפיל ואין מבזה ואין מחפיר ממנו – הפזורה הבדואית.
פזורה היא התכולה בחנות התבלינים של אדון עמר בבית-שאן, שבה אני קונה מדי שבוע תבלינים לכל השבוע ומעט פיצוחים לשבת. פזורת הבוטנים. פזורת האגוזים הטחונים. פזורת הגרנולה. שם, בין ריח הל וכורכום, מקבל לפתע בעיני רוחי המושג "הפזורה הבדואית" ממשות; שם אני רואה את המושג הזה נפרט לנגד עיניי (עיני הבשר שלי) לאבקות-אבקות של תבלינים.
הם עד כדי כך לא נחשבים בעינינו, אבל זה לא מפריע לנו לאפיין אותם ולתייג אותם כמי שאלימות בכלל ורצח בתוכם אינו מפתיע אותנו, אינו מזעזע, כפי שכל בן אנוש אמור להזדעזע כשהוא שומע על רצח. אנחנו לא מצפים מהם לכלום, שהרי הם נבערים, בעינינו, נטולי מעמד, כוח, קשרים וכישורים. אין להם שופרות, אין מי שיגן עליהם, אין מי שייצג אותם. הם חיים בשולי השוליים של החברה הישראלית, זרים עד מאוד להווייתה, לא נוטלים כל חלק בחווייתה. דומה כי מעמדם של הבדואים – אם מעמד ייקראו המקום ואופן הקיום המרוד שלהם - רעוע ורופף ורע יותר מאשר מעמדם של שוהים בלתי חוקיים. בתוך תוכנו, אף שספק אם מי מאתנו מעז לומר זאת בקול, היינו מעדיפים שהם יתאדו. שהם יימוגו. שהם יהיו כלא היו. שכתם היותם יוסר מעל מצחנו הקולקטיבי. שלא ידבק בנו עוד רבב מחרפת קיומם.
"לכל איש יש שם", כתבה המשוררת יראת השם, זלדה. היא צדקה. גם להם, לבדואים, יש שם. אבל מי מאתנו יודע את שמו של בדואי אחד במדינה? ובכלל, כמה מאתנו יודעים על אודותיהם דבר, לבד מהעובדה שחלק הארי של הבדואים מתגורר בדרום הארץ ב"הפזורה הבדואית"?
החוב שמדינת ישראל חבה לבדואים (אשר טובי הגששים בצה"ל נמנים עימם) טרם נפרע וספק אם ייפרע בעתיד הקרוב. מה זו פזורה, בעצם: לאום? עדה? שבט? מדינת ישראל נידתה את הבדואים אל "שולי המחנה" בחצר האחורית של הנגב. שם, הרחק מן העין ומן האוזן, מתקתקת, מן הסתם, אחת מפצצות הזמן היותר מסוכנות במקומותינו. ראו, שימעו: הוזהרנו.