במסגרת עתירה שהוגשה לבג"צ, דן ביהמ"ש העליון בשאלה מהם תוכנה ומהותה של חובת תום-הלב הדיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך בפני בית המשפט לענייני משפחה.
על-פי התקנות לישוב סכסוך, בן זוג רשאי להגיש לבית המשפט בקשה ליישוב סכסוך עם בן זוגו ולהפניה ליחידת הסיוע. הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה נגד בן הזוג האחר.
בפסק הדין דובר בבני זוג שנישאו ואשר נולדו להם שלושה ילדים, ולאחר שהתגלע ביניהם קרע, עזב הבעל את הבית במרס 2004. לאחר כשנה, במאי 2005 נחתם בין בני הזוג הסכם גישור, בו נקבע כי: "...המשתתפים מתחייבים שלא לבצע כל פעולה משפטית חד-צדדית, או כל פעולה חריגה בזכויות, שאינה במהלך העניינים הרגיל ושעלולה לפגוע במי מהמשתתפים האחרים; וזאת, כל עוד לא הודיעו למגשר ולמשתתפים האחרים, בכתב ומראש, על הפסקת השתתפותם בהליך הגישור".
הליך הגישור נמשך כמה חודשים, אך לפתע במהלכו, הגישה האישה בקשה ליישוב סכסוך בביהמ"ש לענייני משפחה בכפר-סבא. האישה הגישה את הבקשה מבלי ליידע את המגשר ואת בעלה על כך. שבועיים אחר-כך, שלח הבעל למגשר הודעה בכתב בדבר הפסקת הליך הגישור, ולאחר מכן הגיש תביעת גירושין לבית הדין האזורי בנתניה, בה כרך את מזונות האישה, משמורת הקטינים וחינוכם וכן ענייני רכוש.