מה ההבדל בין הפגנה של 150 איש שנערכת בתל אביב לבין הפגנה של 25 איש שנערכת באום אל-פחם? התשובה היא, שהראשונה מתקבלת בהבנה, בעוד השנייה נתפסת כפרובוקציה. מפגינים ערבים זוכים לחופש ביטוי רב יותר מעמיתיהם היהודים, כי בתל אביב מקובל לאפשר לאנשים, ויהא מוצאם אשר יהא, להפגין ולמחות, גם אם זה מרגיז אנשים המחזיקים בדעות אחרות. בהפגנה באום אל-פחם מביעים יהודים את מחאתם ומתקבלים באבנים, בעוד שבמרכז תל אביב המפגינים הערבים זוכים להניף שלטים השנויים במחלוקת, מבלי שתתעורר נגדם חמה.
אתמול (ה', 28.10.10) הגיעו לאום אל-פחם עשרות פעילי ימין להפגין נגד השתתפות ראש התנועה האיסלאמית במשט לעזה, וכנגד הפעילות הלאומנית הקיצונית שמובילה התנועה. עם הגעת המפגינים הם נתקלו בעשרות מחברי התנועה האיסלאמית שהמתינו להם, ובמטח אבנים שיודו לעברם על-ידי צעירים רעולי פנים. רק כוחות המשטרה הגדולים שירו גז מדמיע ורימוני הלם הצילו את המפגינים היהודים.
מן העבר השני, השתתפו כ-150 בני אדם בהפגנה שנערכה במרכז תל אביב, לפני שבועיים, לציון עשור לאירועי אוקטובר 2000. בין המשתתפים בני משפחות ההרוגים, ערבים-ישראלים, שקראו לעולם להתערב ולערוך חקירה בינלאומית בנוגע לאירועים שבמהלכם "נרצחו על-ידי המשטרה 13 פלשתינים", לדבריהם. לא שמעתם על ההפגנה, כי זכותם להפגין התקבלה בטבעיות, וההפגנה כמעט שלא סוקרה.
רק בישראל יכולה לקום תנועה המצהירה בטבעיות כי על הפלשתינים לפתוח באינתיפאדה שלישית בשטחים כדי להשיג מדינה. רק בישראל יכול ראש התנועה הזו להיות שותף פעיל באירועי משט אלים שנועד לסייע לשלטון רצחני שחרת על דגלו את השמדת מדינת ישראל. רק בישראל יכול ארגון המנסה לפגוע בחיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו, להתקבל בעריו כלוחם חופש.