גם אם יימנע לחלוטין מהשימוש במילה "אני", מסתכן משורר בפרסמו שיר לירי בחשיפת עצמו. ולכן לפני שהוא משחרר שיר לפרסום - עליו לבדוק שוב ושוב אם הצליח לבטא בשירו חוויה אישית, בלי שזו תצטייר בעיני הקורא כערטול פורנוגרפי של נפשו. השירה העמידה לרשות המשורר מנגנונים לשוניים בדוקים למדי להציג בעזרתם באופן מעודן, מרומז ומצועף גם חוויות אינטימיות ביותר. השימוש הנכון במנגנונים אלה מונע גלישה להתערטלות מוגזמת ומאפשר למשורר לקיים דיאלוג מכובד עם הקורא. ידגים זאת השיר החושפני "יקיצה", שתרצה אתר כללה בקובץ "בין סוף לבין סתיו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972), שהיה קובץ השירים השני והאחרון שהוציאה בחייה.
אַחֲרֵי צָהֳרֵי הַיּוֹם חָלְפוּ
וַאֲנִי אֲחוּזַת יְקִיצָה
רְעִידָה נִפְלָאָה הִיא,
זִכְרוֹנוֹת חֲלוֹם שֶׁאֵין לַהֲכִילָם.
שָׁרָב בַּחֲלִילוֹ
וְרוּחַ בִּשְׂפָתֶיהָ
נִגְנוּ לִי שְׁרִיקָה חַדָּה.
וּבְקוּמִי הָיְתָה שְׁעַת
עֲלוֹת הַיָרֵחַ
וְאֶלֶף קְלַסְתֵרִים שֶׁל כֶּסֶף
הִבִּיטוּ בִּי מֵאֶדֶן חַלּוֹנָם.
במבט צילומי בשיר, קולטת העין שתי תופעות בולטות. האחת - חריגותו של הבית המרכזי, שהוא בן שלוש שורות, בהשוואה לשני הבתים בני ארבע שורות העוטרים אותו. והשנייה - השורות בכל בית מהוות ביחד משפט אחד, כלומר השיר השלם הוא בן שלושה משפטים בלבד. שתי התופעות מעידות על שליטת הכותבת במבנה השיר ובניסוחו - שליטה המתבקשת מביטוי מְבוּקר של תוכן אינטימי כמו זה שחושף השיר לקורא.
הפקת השיר בקול מאפשרת כבר בשורה השנייה - במילים "ואני אחוזת יקיצה" - לזהות ש"אני" נשי דובר בשיר, אשה המספרת על יום בחייה - סיפור שהיא מצמידה לשני ציוני זמן: "אחרי צהרי היום חלפו" בבית הראשון ו"שעת עלות הירח" בבית השלישי. כמו-כן אין אשה זו פונה לנמען כלשהו, אלא מדברת אל נפשה. עובדה זו מעניקה לדיבור שלה מהימנות של וידוי.
גם כותרת השיר וגם הצירוף המטפורי "ואני אחוזת יקיצה" מבליטים את הרגע הקונקרטי שבו היא מתמקדת - רגע ההתעוררות משינה, אך לא משנת לילה, אלא משינה שהתארכה מעבר ללילה והתמשכה עד ש"צהרי היום חלפו". שינה כה ממושכת, המשתרעת בנוסף על שעות הלילה גם על שעות הבוקר וגם על שעות הצהריים, אינה שכיחה ואינה מקובלת. ובמיוחד, כאשר בהמשך מספרת האשה שגם אחרי שהקיצה מהשינה הממושכת הזו, לא קמה ממיטתה, אלא השתהתה בה עד "שעת עלות הירח" - עד דמדומי הערב.
מדוע משהה האשה הדוברת בשיר את הקימה אחרי שינה כה ממושכת? תחילת תשובה ניתן למצוא בצירוף המטפורי "ואני אחוזת יקיצה". הצירוף הוא חדש, כי זה המקובל ממנו הינו הצירוף "אחוז תנומה", המבטא את הקושי של ישן להתעורר מהשינה. בצירוף "אחוז תנומה" אפשר לראות בדמיון כיצד אוחזת התנומה באדם הרדום ומושכת אותו בכוח אל חיקה כדי שלא יתעורר. מאחר שצירוף זה נשחק מרוב שימוש וכבר אין אנו מתייחסים לציוריות שבו, החליפה אותו תרצה אתר בצירוף "אחוז יקיצה", המצייר מצב הפוך - שבו היקיצה אוחזת באדם הרדום ומתאמצת לנתק אותו מהשינה כדי להביאו לעֵרוּת מלאה.
ואכן מצדיקה השתהותה של האשה במיטתה גם אחרי שהקיצה ממנה, שהיקיצה תאחז בה בכוח ותפריד אותה מהשינה, כי עניין לנו עם אשה המסרבת להיפרד מהשינה, אשה המעדיפה להיצמד אל "זכרונות חלום שאין להכילם". תוכנו של החלום נמסר לנו בשורה הקודמת - "רעידה נפלאה היא". רעד הגוף רומז כי בשנתה חלמה חלום ארוטי נעים ומספק. היש לתמוה שהאשה המדווחת על החלום הזה כה מתעקשת לדבוק בו עד שהיקיצה צריכה לאחוז בה בכוח כדי לנתקה משינה שהתארכה הרבה מעבר למקובל?
צבע האהבה
המשך "הסיפור" על אשה זו נמסר לנו בבית השלישי, המבהיר שלא מעייפות הגוף השתהתה האשה במיטתה גם אחרי שהקיצה מהשינה, אלא מעייפות הנפש. היא ניאותה לקום מהמיטה רק בשעת "עלות הירח", אחרי שדמדומי הערב החשיכו את העולם והעלימו מעיניה את מראות הממשות. כי רק אז היא מסוגלת להזות בהקיץ הזיה מקבילה לחלום הארוטי הנעים שחלמה בשינה. במסורת שירת האהבה שמור תפקיד חשוב לירח, כי באורו הקלוש והמוגבל יכול דמיונם של האוהבים להגשים כל פנטזיה רומנטית שנבראת בדמיונם. וגם האשה הדוברת בשיר המתינה במיטתה לירח, כדי להגשים באורו פנטזיה רומנטית שתדמה במשהו לזו שחוותה בשנתה.
מאחר שאורו הקלוש של הירח מעצים את נצנוצם של הכוכבים, היא מסוגלת לדמות את הכוכבים ל"אלף קלסתרים של כסף" - קלסתריהם של גברים המחזרים אחריה. המספר אלף בהזיה זו הוא כמובן מספר טיפולוגי ולא מספר מדויק, המציין כאן שפע של מחזרים - במספר שאין להכילו אפילו בחלום. גם לצבעים חשיבות גדולה בהזיה זו, ולא במקרה מבליטה האשה כי למחזריה הרבים "קלסתרים של כסף".
זכורה האבחנה של עדי צמח (בספרו "הלביא המסתתר", 1968) על שני סוגי האהבה בשירתו של ביאליק, המובדלים זה מזה בצבעיהם. לאהבה הגשמית-מינית ייחד ביאליק את צבע הזהב, בעוד שלאהבה אשר רק נחלמת הועיד את צבע הכסף. בסיוע אבחנה זו מוצדק לפרש את בעלי ה"קלסתרים של כסף" כמחזרים מאופקים וצנועים שציפייתם מהדוברת אינה דווקא רק מינית. אך גם בלי תלות באבחנה זו יתבלטו אלה כמחזרים הרצויים לה, אחרי שנכיר בבית השני מחזרים שונים מהם - שכל התעניינותם בה היא רק מינית ואשר לא רק כופים את עצמם עליה, אלא גם מבטאים את כוונותיהם המיניות בצורה מפורשת ואפילו אלימה.
ואכן, אין האשה הדוברת בשיר מסתפקת בהאנשת הכוכבים ובהצגתם כמחזרים בעלי "קלסתרים של כסף", אלא מתארת גם את אופן החיזור שלהם אחריה - הם מביטים בה "מאדן חלונם". אין הם חותרים למגע מקרוב איתה, כי אם מחזרים אחריה מרחוק, ובלא מילים מקיימים איתה קשר במבט "מאדן חלונם". כמו לירח, גם לחלון שמור תפקיד חשוב במסורת שירת האהבה. החלון מובלט כמקום המפגש של האוהבים. בחברה הדתית-שמרנית נאסר על הנערה לפגוש מחזרים עד שההורים מתירים זאת, וגם אז בהשגחתה של מישהי מנשות המשפחה. נערות עקפו איסור זה על-ידי התייצבות בחלון, ובעודן מעמידות פנים שהן רק צופות החוצה, איפשרו לבחורים לחזר אחריהן. בתנאים כאלה התנהל החיזור בלי מילים, אלא רק במבטים ששני הצעירים החליפו ביניהם.
אתר מהפכת תמונה זו, כי היא ממקמת את המינים באופן אחר. לא האשה ניצבת בחלון, כדי להיות זמינה למבטיהם של מחזריה, אלא הם אלה המביטים בה בערגה "מאדן חלונם". על-ידי מיקומם ליד אדן החלון, מייחסת הדוברת בשיר למחזריה אלה כוונה לקיים איתה קשר אהבה עמוק ואמיתי. למען מחזרים דמיוניים ומושלמים כאלה היא מוכנה לקום מהמיטה וגם להיראות אליהם. משתמע מכאן, שעל-ידי השתהות במיטתה קודם לכן, ביקשה הדוברת להימנע מכל קשר עם מחזרים שאינם מוכנים להשקיע בחיזור המתחיל במבטים ועובר בהדרגה ליחסי קירבה נוספים, אלא מחצינים-מפגינים את קוצר רוחם להשיגה לאלתר ולהתהדר בכיבושה המיידי.
פרחחי רחוב
הבית השני אינו בולט בשיר כחריג רק במספר שורותיו, אלא גם מצטייר כמשהה ללא צורך את רציפות "הסיפור" על הדוברת בשיר. לעומת שני הבתים בני ארבע השורות שהתרכזו בה, עובר בית זה לספר על שני "גיבורים" אחרים ועוד בשימושי לשון פיגורטיביים בלתי מובנים. הוא חושף את מחשבותיה של האשה בשעות שבין "אחרי צהרי היום" לבין "שעת עלות הירח". גם בית זה הוא חלק מ"הסיפור", כי הוא מנמק כי סירובה לקום ממיטתה גם אחרי שהקיצה מהשינה נועד להימנע מפגוש את המחזרים המצפים לה בממשות.
אלה אינם מחזרים המסתפקים במבט מ"אדן חלונם", אלא פרחחי רחוב השורקים אחרי אשה ומטרידים אותה בהצעותיהם המגונות. הדוברת מאפיינת שניים כאלה. אחד מפיק את השריקה מחלילו והוא מכונה בפיה "שרב". והשני מפיק את השריקה משפתיו ואותו היא מכנה "רוח". הכינויים מדגישים את צחיחותם ואת ריקנותם של המחזרים אלה. הדוברת בשיר מבטאת באירוניה את סלידתה משניהם על-ידי המרת הפועל "שרק'" בפועל "נגן". השריקה ממצה את מלוא יכולת "נגינתם". שני פרחחי הרחוב נעזרים בשריקה כדי להפיק במהירות הרבה ביותר את היענותה של האשה לקריאתם. המטפוריקה חושפת את המניע המיני של "שרב" ו"רוח" -שאותו אין הם טורחים כלל להסוות - אלא שכל אחד בוחר בדרך משלו לרמוז על מטרתו ב"ניגון" השריקה אחריה.
האופן שבו פונים שניהם ברחוב אל אשה שאינם מכירים הוא המוני ואלים. הוא מבוטא בצירוף המטפורי "שריקה חדה". לתיאור עוצמתה של השריקה, מקובלים ממנו בדיבור הצירופים "שריקה חזקה" או "שריקה חלשה", וגם הצירופים "שריקה קצרה" או "שריקה ארוכה", לתאר את משך התארכותה. אומנם גם ההגדרה "שריקה חדה" מתארת את עוצמת השריקה, אך היא מוסיפה לה משמעות אלימה - שריקה כזו מסוגלת לחתוך כמו סכין. צמד השורקים הזה ודאי הניח כי השריקה היא צורה לגיטימית לפנות באמצעותה אל אשה זרה ברשות הרבים, כי כלל לא עלה על דעתם של שני אלה, שהשריקה תתפרש בעיניה כצורת חיזור מעליבה, הפוגעת בכבודה ופוצעת את ליבה - לב המייחל לאהבה.
אף שמטרתם זהה, מנגנים השניים את "נגינתם" באופן שונה. "שרב" מפיק את שריקתו באמצעות חליל. החליל התייחד במקורות הספרותיים הקדומים בזכות היותו כלי נגינה פשוט ועממי ובזכות הצלילים הנוגים שניתן להפיק ממנו. במיתולוגיה היוונית נודע סיפורו של פאן, אחד מאֵלֵי האדמה, שלו מייחסים את המצאת חליל הרועים סירינְגה, הבנוי משבעה חלילים שונים בגודלם. בצלילי החליל הזה קונן פאן על אובדנה של אהובתו, הנימפה סיריניכס יפת-התואר, בתו של לַאדוֹן אֵל הנהרות, אחרי שדחתה את הצעת הנישואין שלו. המיתולוגיה מספרת כי נגינתו העצובה והערבה לאוזן לעת ערב עוררה אהבה אצל בנות האלים בראשי ההרים ואצל הרועים ועדריהם בשדות. "שרב" אינו מנצל את החליל כמו פאן כדי לבטא אהבה, אלא כדי לפתות ברמייה את הנשבות בצליליו, בדומה לשימוש שעשה בחליל החלילן מהֶמְלין - גיבורו של סיפור עממי ידוע נוסף.
אתר לא הסתפקה בדימויים אלה לחליל, שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי, ככלי המבטא אהבה או המשמש לפיתוי, אלא ניצלה גם את צורתו הפאלית של החליל כדי להמחיש את כוונותיו המיניות של "שרב". כבר בעת ביצוע השריקה מוכן "החליל" שלו לבצע את הפעולה המינית. דומה שגם צליליה של המילה "חליל" שותפו במשמעות הזו. אומנם ככל כלי הנשיפה, גם החליל הוא כלי נגינה שהצלילים מופקים ממנו בזכות העובדה ש מתחת למעטפת הקשיחה שלו הוא ריק, אך בניגוד לכלי הנשיפה האחרים, רק בצליל המילה "חליל" מובלט שהוא חלול - ריק בפנים. ואכן "שרב" הוא מחזר חלול, שבמקום לנגן אהבה הוא שורק "שריקה חדה", שהיא חילול בוטה של רגש האהבה.
לעומת האופן שבו מבליט "שרב" את כוונותיו המיניות, מבטא אותן "רוח" באמצעות שפתיו. השפתיים הן האיבר היותר חיצוני בין האיברים המשתתפים בהפקת הדיבור: הגרון, החֵיךְ, הלשון והשיניים. בהרבה מקומות במקרא משולב שם העצם "שפתיים" בצירופים שליליים: "בתוך עם טמא-שפתיים אנוכי יושב" (ישעיהו ו', ה'), "עיקשות-פה ולזות-שפתיים" (משלי ד', כ"ד), "שפתיים דולקים ולב רע" (משלי כ"ד, כ"ו), "שפתי מרמה" (תהילים י"ז, א'), "שפתי שקר" (תהילים ל"א, י"ט) ועוד. עליהם ניתן להוסיף את הניב שתרמו החכמים: "משפה ולחוץ" (מסכת סנהדרין, דף ק"ו עמוד ב'). כל הצירופים מבטאים רוע, רמייה, ריקנות ושטחיות.
נגינתו של "רוח" נבדלת מזו של "שרב" לא רק ב"כלי" שבאמצעותו הוא מחזר, אלא גם ברמייה שהוא מוסיף על שיטת החיזור של קודמו. "שרב" אינו מנסה כלל להסתיר את בליטת "חלילו", אלא אף נעזר בו כדי להבהיר את כוונותיו. "רוח" מתוחכם ממנו. בדומה למחזרים המסתירים בעזרת מילים יפות את כוונותיהם האמיתיות, הבלתי מוסריות, מסווה גם "רוח" במילות אהבה כוזבות את כוונותיו ואת מטרתו. אפילו הצלילים של הפועל "שרק", הנקרא בשיכול האותיות "שקר", רומז על המשמעות הזו. מנקודת ראותה של האהבה, שאליה נכספת האשה הדוברת בשיר, שניהם מבטאים בעיניה מיניות וולגרית וכוזבת של הרגש הזה.
תיאורם של שני השורקים מסביר את השתהותה של האשה במיטתה בהפרש הזמן שבין היקיצה "אחרי צהרי היום" לבין הקימה אחרי "עלות הירח". סירובה להיפרד ממְלֵאוּתו של החלום הארוטי שחוותה בשנתה מוסבר בהיזכרותה במחזרים המצפים לה בממשות. אם תקום ממיטתה בשעות האור, תהיה חשופה לשריקתם האלימה של גברים מסוגם של "שרב" ושל "רוח". באור יום אין מפלט מפניהם. ידיעה זו מזהה אותה כאשה מנוסה שצברה בממשות כמות מספקת של אכזבות ממגעיה עם גברים גסי רוח, כדי שתעדיף להימנע ממפחי נפש נוספים מצידם. לכן תשתהה במיטה "עד עלות הירח" - שעה רומנטית שבה מופיעים מחזרים מסוג אחר, מחזרים כסופי קלסתר המסתפקים במבט שכולו כֵּנוּת ועדינות.
כדאי לשים לב לאנלוגיה ניגודית נוספת בין המחזרים הזהובים והכסופים. האנלוגיה נרמזת על-ידי מיקומם הקפדני של מילות הזיקה "לי (בבית השני) ו"בי" (בבית השלישי), כמילה שנייה בשורה האחרונה של כל בית. מילות הזיקה מעידות כי אלה וגם אלה ממוקדים באשה הדוברת, אך מה גדול ההבדל ביניהם. הפרחחים "שרב" ו"רוח" - מדגישה הדוברת בבית השני - שורקים "לי" אף שאני זרה להם, כי רק חיצוניותי מושכת אותם, ולכן שריקתם פוצעת אותי. ואילו בעלי הקלסתרים מכסף - היא מבליטה בבית השלישי - מביטים "בי" במבט המתעניין בפנימיותי, ולכן מבטם מחמיא לי ומעורר בי תחושה רומנטית-ארוטית מענגת.
ולסיום - הבהרה
קל לגייס את שירה זה של תרצה אתר - המבטא סלידה של אשה מחיזורם של גברים שפגשה בממשות על-ידי השוואתם לגברים דמיוניים שעליהם היא חולמת בשנתה או מציירת אותם בהזיותיה - למאבק של התנועה הפמיניסטית. ולכן חשוב להבהיר, כי אתר משמיעה בשיר הזה קול נשי המגיב על מקרה פרטי. אין היא דוברת בשם כלל הנשים ואין היא אומרת שכל הגברים הם מסוגם של "שרב" ו"רוח". כמו-כן, אין היא שוללת בשיר הזה את האפשרות, שמזלן של נשים אחרות שפר עליהן יותר והן זכו להיות מחוזרות על-ידי גברים רומנטיים, המסוגלים להעניק להן אהבה ארוכת שנים ועמוקת רגש. שהרי אילו הכלילה בסלידתה מ"שרב" ומ"רוח" את כלל הגברים, הייתה מחלישה מאוד את יכולתו של שיר זה לבטא את כאבה האישי, על כך שהגורל לא זימן לה גברים מסוג אחר במהלך חייה.