"אנחנו ואפסֵנו עוד. אנחנו עשינו, שידרנו, יצרנו, המצאנו, קידמנו, פיתחנו, זכרנו, ראיינו, צחקנו, יצאנו, השמענו, הקלטנו, החדרנו, הכנסנו, מה אתם יודעים - היינו. כן, אבל איפה היו האחרים? בעיקר הקשיבו ופעמים רבות התפוצצו. כי מה עם החלק השני של המשוואה: הִדרנו, הוצאנו, פילגנו, ראיינו רק אנ"ש, התייחסנו רק לדעות מצד מסוים במפה הפוליטית, חטאנו ביהירות, בהתעלמות מציבור ענק, בהגחכה שיטתית של אידיאולוגיה יריבה מבחינת קובעי הטון בתחנה? אה, זה? טוב. שכחנו" (ד"ר דרור אידר, לרגל
יום הולדת 60 לגלי צה"ל).
60 שנות התנשאות נחגגו, בעיקר על ידם.
60 שנות אהבה עצמית - עד כדי נרקסיזם חולני, 60 שנות שנאה עצמית - עד כדי הלקאה.
60 שנות כיבוש אוזני מאזינים ולבבות עיוורים מראות את המציאות.
60 שנות בנים-של, אחים-של, חברים-של.
60 שנות גניבת-דעת.
בתאריך 28.10.10 סוקר בגלי צה"ל כינוס התמיכה בד"ר אביטל ("חופש המחשבה או סתימת פיות"). עידן קוולר ו
רינו צרור גיחכו, זילזלו, צחקו - ובעיקר הסכימו אחד עם השני. אלה לא דנו כלל במהות האירוע אלא מצאו את מה שחיפשו: מה שאפשר למצוא בכינוס תומכי מרכז ליכוד, ענודי מדבקות קוף סתום-פה על דש בגדיהם, שהתקיים באור יהודה. כינוס שהזכיר להם את 'נאום הקופים' הידוע של
דוד לוי. זהו. לא התקיים דיון רציני. ככה זה שישים שנה.
כך פתח עידן קוולר בלזלול:
"מוכן למרתון של קטעים מכנס ההלל והשבח של המדען המפוטר?"
צרור:
"רק אם המרתון שווה במיוחד".
בהמשך, זילזל קוולר בהרצאתו של ד"ר שלמה צדוק, מהפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה:
"כדי לתמוך בעמדתם, הם הביאו דוקטור לאירוע".
לסיום, רטנו השניים על עמדתו של ד"ר צדוק, שטען כי "פוליטיקאים הפכו להיות עבדים של שתי כנופיות". רטנו, שאלו וענו.
והם, צרור וקוולר, הביאו אחד את השני לתמוך בעמדתם. ההבדל הוא שזה רדיו ממלכתי, וזה כינוס פוליטי. ויש רגעים בהם אני מתגעגע ל
רזי ברקאי...