"הישג לעובדים", "הישג למשק" – כך ההסתדרות, כך האוצר (בהתאמה) ביום ג' (2.11.10), היום בו הגיעו שני הצדדים להסכם שכר חדש בשירות הציבורי לשנת 2009 עד מחצית שנת 2012. שני ההישגים הללו הביאו להישג שלישי: השביתה הכללית בשירות הציבורי שהייתה אמורה לפרוץ באותו יום ג', ללא הגבלת זמן, בוטלה דקות לפני המועד המתוכנן לתחילתה.
צודק מי שיאבחן ציניות בטקסט הפתיחה לרשומה זו. לא היה כאן בעצם מאבק אמיתי של ההסתדרות להשיג תוספת שכר ראויה לעובדי המגזר הציבורי, שרבים מהם מקבלים השלמת הכנסה מהקופה הציבורית, כי שכרם אינו מגיע לרף התחתון המתחייב. האוצר, מצידו, גם הוא לא ניהל מאבק של ממש לשמור על הקופה הציבורית על-מנת למנוע תשלומים שהתקציב לא יכול לעמוד בהם, כהגדרתו, במצב שבו המשבר הכלכלי עדיין מאיים על המשק הישראלי.
שני הצדדים שיחקו את המשחק. ההסתדרות מציבה דרישה לתוספת שכר שהיא יודעת שלא תצליח לקבל, האוצר מצידו מגיב בהסכמה לשלם תוספת בשיעור מבזה, שברור כי אי-אפשר להסכים לה. ההסתדרות מאיימת בהשבתת המשק, והתסריט קובע כי דקות לפני המועד שני הצדדים יתפשרו ויסכימו להיפגש באמצע. זה מה שקרה בפועל.
בכל זאת נראה שה"אמצע" הזה קרוב מעט יותר לתביעות ההסתדרות. גם באחוזי התוספת, גם בכך שלא התקבלה דרישת האוצר לחלק את התוספת על-פי רמת ההשתכרות של העובדים, כך שהמשתכרים פחות יקבלו תוספת גבוהה יותר. גם בתוספות הנלוות בהסכם לטובת העובדים יש הישג להסתדרות: מענק חד-פעמי, תוספת שכר לנשים עובדות שיש להן ילדים קטנים, הגדלת הפרשות לפנסיה, ועוד.
מזכ"ל ההסתדרות יכול היה לדעת מלכתחילה שעמדת הפתיחה של האוצר (תוספת של 0.5% לכל שנה משנות ההסכם ובסך-הכל 1.5%) היא כל-כך מופרכת, עד שברור שהוא יאלץ ללכת לקראת דרישות ההסתדרות. הוא גם ידע שההסכם העתידי "נופל" על תקופת בחירות בישראל, ושום ממשלה לא תרצה עימות עם עובדים בתקופה זו. על כן, ברור היה שיוכל להשיג את שלו.
גם שר האוצר היה מודע לנתונים אלה, אבל העדיף להיצמד לתסריט של "על סף משבר", על-מנת להצטייר כשר שקול, שאינו שש למאבקי כוח ויוקרה. התסריט הזה שירת היטב גם את מזכ"ל ההסתדרות עופר עיני. הוא ממשיך בטיפוח הדימוי הענייני, הנזהר מ"שליפות" ומשיג בסופו של דבר את שלו.
השביתה הכללית הייתה מיותרת מלכתחילה. אבל כנראה שהאיום בה שירת את האינטרס של שני הצדדים.
חרף העובדה שעל פניו ההסכם החדש קרוב יותר לתביעות ההסתדרות, נראה שבסופו של דבר אין בו פיצוי על שחיקת השכר בשל האינפלציה שהייתה ועוד צפויה (כ-3% לשנה על-פי היעד הממשלתי), ועל ניכויים חד-פעמיים מהשכר של העובדים (קיצוץ בדמי הבראה ועוד) בשנים עברו.
חשוב להזכיר עוד "כלל אצבע": כששני הצדדים מרוצים, ישנו לעיתים גורם שלישי שנפגע. במקרה שלפנינו, האוצר וההסתדרות מרוצים. לא בטוח שלעובדים יש סיבה למסיבה. זאת נראה בחודשים הקרובים.