התהליך המדיני בסבך הקשר הגורדי המשולש

"The second Intifada was one of our worst mistakes.” (Mahmoud Abbas, quoted in Haaretz.com, May 26, 2010). "Peace requires a ...new and different Palestinian leadership...I call on the Palestinian people to elect new leaders...” (George W. Bush, speech on Palestinian reform, June 24, 2002). שני מפגשי פסגה שהתקיימו בחודשים הראשונים של האנתפאדה במטרה לעצור את הסחף ביחסים בין ישראל לפלשתינים - הראשון כונס באוקטובר 2000 בשארם-א-שייח' והשני בפברואר 2001 בטאבה - נחלו כישלון חרוץ. לאור זאת, ממשלת ישראל ראתה את עצמה פטורה מגיבוש תוכנית להנעת התהליך המדיני. פרוץ האינתיפאדה כשלעצמו ביטא ויתור זמני למצער מצד הרשות הפלשתינית על אופציה מדינית ובוודאי על דיאלוג, שלכל היותר היה מתבסס על הצעת פשרה שהניח ראש הממשלה אהוד ברק על שולחן הדיונים בקמפ-דייויד ואשר נדחתה על-ידי הרשות. בדצמבר 2000 פרסם הנשיא קלינטון מתווה פשרה, שהתייחס לסוגיות שבלב הסכסוך. ב-2002 ושוב ב-2007 אימצה הליגה הערבית יוזמת שלום, שהתמקדה בתנאים שמילויים על-ידי ישראל, הרשות הפלשתינית וגם סוריה יאפשרו נורמליזציה ישראלית-ערבית. בין הצעות ההסדר הלא-רשמיות, יסודית ביותר הייתה יוזמת ז'נבה, שנוסחה על-ידי ישראלים ופלשתינים ופורסמה בדצמבר 2003. באותה השנה אימץ הקוורטט מפת דרכים שלבית להסדר ישראלי-פלשתיני. ישראל והרשות קיבלו את עיקרון המפה, אם כי בליווי הסתייגויות. המפה נותרה מסגרת מוסכמת לתהליך מדיני, הגם שב-2005 פג תוקפו של פרק הזמן שהוקצב במקור להשלמתו. הצעות אלה, שגובשו בשבע השנים הראשונות של העימות, לא הניבו תוצאות קונקרטיות. וכששבו ישראל והרשות לשולחן הדיונים מקץ שבע השנים נותרו בעינם פערי עמדות מהותיים בין הצדדים. יתר על כן, יכולתם לקדם הסדר כולל וכל שכן יכולתה של הרשות לערוב ליישמו הצטמצמו עד מאד, בין היתר עקב פיצול הזירה הפלשתינית לשתי רשויות - האחת בהובלת פתח, שמאחזה בגדה המערבית, והשנייה בראשות חמאס, השולט ברצועת עזה. היריבות בין חמאס לפתח ימיה כימי חמאס, שנוסד עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בשבע השנים הראשונות שחלפו מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה החריפה היריבות בין הארגונים עד כי שבר מוסדי בזירה הפלשתינית היה לעובדה מוגמרת. התפתחותו של השבר הואצה דווקא על-ידי מהלכים שנועדו לאפשר את חידוש התהליך המדיני. מרכזיים ביניהם היו תביעה ישראלית מהרשות שבהובלת פתח לריסון גורף של האלימות הפלשתינית כתנאי לחידוש הדיאלוג עימה, וכן התניית הכרה מחודשת ברשות כשותפה מדינית ברפורמה שלטונית-מנהלתית מקפת ובחירות כלליות בשטחים. את מיסוד השסע החישה ההינתקות הישראלית מרצועת עזה, שנועדה לעצב לישראל סביבה ביטחונית נוחה יותר באין דיאלוג. די לאלימות: עם פרוץ ההתקוממות, התייצבו כוחות הביטחון של הרשות בחזית המאבק נגד ישראל. בו בזמן, הרשות הנהיגה מדיניות מתירנית כלפי ארגונים בעלי סדר יום עצמאי שהובילו את ההסלמה במאבק, בראשם חמאס והג'האד האיסלאמי וביניהם גם פלגים שהיו קשורים נומינלית לפתח עצמו. ישראל הגיבה במתקפה צבאית כוללת נגד מוסדותיה, מתקניה וזרועותיה של הרשות, ונקטה נגדה סנקציות כלכליות חמורות. עוצמת התגובה ביטאה בין היתר תסכול מנסיגת הרשות מהסכמה הדדית, שהייתה ביסוד הסכמי אוסלו, לנהל את הסכסוך באמצעות הידברות. ההסלמה התפרשה כהתממשותו של תרחיש, שניבא שימוש לרעה על-ידי הרשות ביכולות הצבאיות שהוענקו לה על-ידי ישראל ותומצת בסיסמה "אל תתנו להם רובים", שנחרתה על דגלם של מתנגדים לתהליך אוסלו. בהתאם לגישה שהתמסדה בישראל בשנים שבהן היוו הסכמי אוסלו בסיס ליחסים עם הרשות, הרשות הוחזקה אחראית לכל גילוי אלימות, ובכללם פיגועים שמבצעיהם השתייכו לארגוני אופוזיציה לרשות ולתהליך המדיני. הפיגועים, ללא קשר למבצעיהם, התפרשו כעדות לחולשתה של הרשות ולכן להיותה בלתי כשירה כשותפה לדיאלוג. ממשלתו של אריאל שרון, שכוננה לאחר הבחירות לרשות הממשלה שהתקיימו בפברואר 2001, דרשה 30 ימי שקט כתנאי לחידוש ההידברות ובהמשך ביקשה שבעה ימי שקט בלבד. באותה העת עברה הרשות תהליך מהיר של אובדן יכולת אכיפה וסמכות מוסדית עקב התרת הרסן של פלגים המעורבים במאבק בישראל באשר הם, וכן כתוצאה מהמתקפה שניהלה נגדה ישראל. אי לכך, ברי היה שלא תוכל למלא אחר דרישת הרגיעה המוחלטת. מאידך-גיסא, דרישת הרגיעה הגדירה לפלגים שבחזית המאבק האלים בישראל, ובראשם חמאס, את הגזרה שפעילות בה תמנע את חידוש ההידברות. ואכן, בשנות העימות הראשונות סיכלו סבבי עימות - גלי פיגועים ותגובה ישראלית חריפה - ניסיונות לשקם אמון הדדי שישיב את הצדדים לשולחן המשא המתן, ולחדש את התהליך המדיני על בסיס יוזמות שגיבש הממשל האמריקני. כך גם נמנעה מהרשות האפשרות לשקם באמצעות הידברות עם ישראל את מעמדה בזירה הבינלאומית והביתית כאחד. במקביל להיחלשות הרשות ועל-רקע אנארכיה מתפשטת בשטחים, התבססה תשתיתו הצבאית של חמאס. הקיפאון המדיני ואזלת ידה של הרשות לנוכח הכיבוש הישראלי הנמשך העצימו את ההזדהות הציבורית עם אסטרטגיית המאבק שחמאס אימץ, הטיף לה והובילה. האהדה לחמאס חצתה גבולות ארגוניים, וכללה גם שכבות שלאורך שנים זוהו עם המחנה הלאומי שבהובלת פתח. משום שחמאס נתפס כאמין יותר ומסואב פחות מפתח, ולא בכדי, הלכה והתרחבה התמיכה בו כאלטרנטיבה לרשות שבהובלת פתח. בחירות ברשות: רישומה של ביקורת בינלאומית חריפה, שהוטחה בישראל בגין היקפה ועוצמתה של המתקפה על הרשות, עומעם על-ידי הבנה שגילה הממשל האמריקני למאבק באלימות הפלשתינית. לאחר אירועי 11 בספטמבר 2001 התחזקה תחושה של שותפות גורל ומטרה בין ממשלת ישראל לממשל האמריקני. המלחמה שהכריז הממשל על הטרור האיסלאמי הובן בישראל כאישור למתקפה גורפת נגד הרשות, ונגד תשתית הפיגועים בשטחים וסביבתה האזרחית. במקביל, הממשל חתר לחדש את התהליך המדיני כדי לגייס משטרים ערביים פרגמטיים למערכה נגד האיסלאם הרדיקלי. על-רקע זה גובשה דרישה לרפורמה מוסדית ברשות. ישראל הצטרפה לדרישת הרפורמה אם כי הסתייגה מקריאת הממשל לערוך בחירות כלליות ברשות, שנוסחה בהשראת ההנחה שדמוקרטיזציה במזרח התיכון רבתי תבלום את הסחף האיסלאמי-פונדמנטליסטי. הנשיא בוש אף תבע מפורשות את החלפתה של הנהגתה המייסדת של הרשות בחדשה, שתהיה ראויה להידברות. כמו ממשלת ישראל, גם הרשות לא ששה אלי בחירות עקב חשש מתוצאות שיעידו רשמית על השפעתו המתרחבת של חמאס. מנגד, כדי לשמר את שאריות מעמדה הבינלאומי, גמרה הרשות אומר להיענות לדרישת הממשל והחלה להיערך לבחירות. הכרה בחוסר היכולת לקיים בחירות בזמן עימות, לצד כורח לשתף את חמאס בבחירות כדי להעניק תוקף לתוצאותיהן, דרבנו את ראש הממשלה מחמוד עבאס ופתח לתאם את מערכת הבחירות עם חמאס. מגעים בין פתח לחמאס, שנועדו להסדיר את היחסים בין המחנות ואשר התנהלו מאז 2001 בחסות מצרית, העלו חרס. ברם, חמאס ראה ביוזמת הבחירות הזדמנות פז לקדם את היעד שהציב לעצמו עם הקמתו - נטילת מושכות המאבק הלאומי מידי פתח. לפיכך נענתה הנהגת חמאס בחיוב לקריאת עבאס להשעות את המאבק הבין ארגוני ואת המאבק בישראל בזמן ההיערכות לבחירות שבפתח. תיאום מערכת הבחירות בין פתח לחמאס נועד לקדם אינטרסים ארגוניים מנוגדים בתכלית. הנהגת הרשות קיוותה שתוצאות הבחירות יאששו את מעמדה הבכיר למרות עליית כוחו של חמאס, וכי תוכר כשותפה לדיאלוג שיאשש את מעמדה הביתי במיוחד אם יחולל פריצת דרך מדינית. הנהגת חמאס מצידה ביקשה לזכות בתמיכה ציבורית, שתאפשר לה להמשיך ולכרסם במעמד פתח בין היתר באמצעות סיכול מהלכים לקראת פשרה. שני הצדדים השיגו את מטרתם, אם כי הישגו של חמאס היה ישיר וממשי יותר. ניצחון חמאס בבחירות ינואר 2006 (שהסתייע בשיטת הספירה של קולות הבוחרים ובמאבקי כוח בשורות פתח) הביא בעקבותיו תקופת שיתוק מדיני. אומנם הרשות תוכר שוב כשותפה מדינית לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, אולם הפיצול בזירה הפלשתינית יוסיף אז קושי מבני ופוליטי על קשיים מהותיים, שעיכבו עד אז ועוד ימשיכו לעכב התקדמות לקראת הסדר. הינתקות פיזית ונתק מדיני: נטל המאבק באלימות הפלשתינית ברצועת עזה וממנה, שאיפה לצמצם חיכוך ישיר עם אוכלוסיה פלשתינית, וחתירה ללגיטימציה בינלאומית לתגובה צבאית על התגרות, הביאו את ישראל לנקוט מהלך חד-צדדי של נסיגה כוללת מהרצועה (1). ההינתקות מעזה התבצעה בהמשך למהלך חד-צדדי אחר שנקטה ישראל בפועל מאז פברואר אותה שנה - הקמת חיץ פיזי בגדה, שהפריד בין ריכוזי אוכלוסין ישראלים ופלשתינים. באפריל 2004, על-רקע ההכנות להינתקות מעזה ולמרות ההתנגדות האמריקנית העקרונית למהלכים שישבשו רציפות טריטוריאלית פלשתינית ולכן יפריעו להקמתה של מדינה בת קיימה, הנשיא בוש העביר לממשלת ישראל מכתב ובו הביע שאיפה כי ייסודה של מדינה פלשתינית יתנהל בכפוף לקצבן של נסיגות ישראליות, וכי יכלול השארת גושי התנחלויות בגדה על-כנם. המכתב כלל הענקת זכות ווטו לרשות על הצעות שלא יתואמו עימה, ועדיין נטה בבירור לגישה הישראלית. הקמת גדר ההפרדה בגדה והעדר תיאום בין ישראל לרשות בדבר התמודדות עם האיום הביטחוני שמקורו ברצועה לאחר הנסיגה, ביטאו חוסר אמון ביכולתה של הרשות להבטיח יציבות ביטחונית. שני המהלכים כאחד, וכן מכתבו של הנשיא בוש, העידו על שוליותה המדינית. עם השבעת הממשלה בראשות חמאס הודק הסגר הישראלי על הרצועה, ועל ממשלת חמאס הוטל חרם בינלאומי. החרם נחשב הישג דיפלומטי לישראל. כתנאים להסרתו נתבע חמאס על-ידי ישראל וכן על-ידי הקוורטט לחדול מאלימות ולהכיר בישראל ובהסכמים שנחתמו בעבר בינה לבין אש"ף. בקיץ 2006, בזמן המלחמה שניטשה בלבנון בין ישראל לחיזבאללה, ניהלה ישראל מבצע צבאי רחב היקף ברצועה בתגובה לחטיפת החייל גלעד שליט ולהתגברות ירי הרקטות מהרצועה לנגב המערבי. חשש מהישנות תרחיש עזה (ולבנון) סיכל כוונה לשנות את המציאות הצבאית-מדינית בגדה על בסיס אותו רעיון שהנחה את הנסיגה מהרצועה - התבצרות ישראלית מעבר לגבול שהיא הציבה, בלי הפסקה מוחלטת של האלימות כתנאי לנסיגה ובלי ערבויות לתיאום ביטחוני עם צד פלשתיני אחריה. תוכנית ל'התכנסות' בגדה, שהייתה בין המסרים שהובילו את מפלגת קדימה בראשות אהוד אולמרט לניצחון בבחירות מארס 2006, הוסרה מסדר היום. במקביל תוגבר הסיוע הכלכלי והביטחוני לנשיאות עבאס. תוכנית מדינית ישראלית להחייאת ההידברות עם הרשות שבראשותו לא עלתה על הפרק. על כל פנים, פתח לא היה פנוי אז לשקול את חידוש הדיאלוג. הנהגתו התמודדה עם הידרדרות מואצת ביחסים עם חמאס לאחר שדחתה הזמנה מטעמו להצטרף לממשלת אחדות. הסלמה במאבק הבין-ארגוני, שהתפתחה ברצועה וגלשה לגדה, דרבנה מאמצי ריסון נמרצים בזירה הפלשתינית ובסביבתה הבין-ערבית. בנובמבר 2006 הסכימו חמאס ופתח על רגיעה במאבק ביניהם ובישראל. במאמצי התיווך נטלו חלק חברי פתח וחמאס האסורים בכלא בישראל. כן פעלו נמרצות בכיוון זה מצרים, ירדן וערב הסעודית; המשטרים במדינות אלה הוטרדו מהשראתו המדרבנת של חמאס על כוחות איסלאמיים רדיקליים במזרח התיכון, מהחדירה האירנית לרצועת עזה באמצעות תמיכה בחמאס, וכן מהמבוי הסתום בתהליך המדיני, שלעליית חמאס היה חלק במיסודו. במרס 2007, לקראת כינוס הליגה הערבית שבה אושררה היוזמה הערבית, סוכמה נוסחה לממשלת אחדות - "הסכם מכה". שמצעה לא כלל הכרה מפורשת בישראל. פיוס בין-ארגוני חייב ויתור מצד הרשות על אופציה מדינית מידית. עם זאת, פתח סירב להעביר למשרד הפנים שבראשות חמאס את השליטה בכוחות הביטחון של הרשות, כמתחייב מעקרונות היסוד של הממשלה, וכך מנע את התבססותה של הממשלה המאוחדת. ברצועה פרץ מאבק דמים בין המחנות, אשר התאפשר עקב היעדר כוחות ישראלים משטח הרצועה. ביוני 2007 הביסו כוחות חמאס את אנשי פתח באזור. ישראל השקיפה בהתפתחות מעבר לגבול הרצועה, ללא יכולת לשנות את פני הדברים. החיץ הגיאוגרפי בין רצועת עזה לגדה המערבית הוא שמנע התפתחות של מלחמה כוללת בין פתח לחמאס. הרשות בראשות חמאס התבצרה ברצועה תחת סגר שהטילו עליה ישראל ומצרים, כשהיא מוחרמת דיפלומטית וכלכלית (להוציא מעבר מצרכים שהוגדרו חיוניים) על-ידי ישראל, ארצות הברית והאיחוד האירופי. הרשות שבהובלת פתח התמקדה מאז במאמץ לשמר את מאחזה בגדה כשהיא נהנית מסיוע כלכלי וצבאי מוגבר, שהוענק לה במטרה למנוע את נפילת הגדה אף היא לידי חמאס ועל סמך דבקותה העקרונית בדרך המדינית.

"Both sides - the Israelis and the Palestinians - have found that the political environment, the nature of their coalitions or the divisions within their societies, were such that it was very hard for them to start engaging in a meaningful conversations. And I think that we overestimated our ability to persuade them to do so when their politics ran contrary to that.” (Barak Obama, Time Magazine, January 21, 2010) 51 הפיצול בזירה הפלשתינית לא יצר את הקיפאון המדיני; הקיפאון הוא שעודד בזירה הפלשתינית חיפוש אחר אלטרנטיבה רעיונית ואסטרטגית לדיאלוג שהכזיב, הזין בה יריבות בין מחנות הדוגלים בפתרונות שונים למצוקה הלאומית, והאיץ את התהוותו של קרע בין-ארגוני. ומשנוצר השבר, הוא נעשה גורם בעל השפעה הרסנית על התהליך המדיני. מאז שהתחוורה משמעות זו של הפיצול התמקדו ישראל, פתח והגורמים הבינלאומיים הרלוונטיים לתהליך המדיני במאמץ להחליש את חמאס. על הארגון ומאחזו ברצועת עזה הוכרז מאבק ישיר. במקביל ננקטו מהלכים שנועדו להחלישו בעקיפין: יוזמת אנאפוליס נועדה לקדם הסדר ובו בזמן לחזק בדעת הקהל הפלשתינית את התמיכה ברשות כנציגות מוסמכת למשא-ומתן. מדיניות משולבת זו לא נשאה פרי. המאבק הישיר בחמאס לא ערער את שליטתו בעזה ואף הגביר נטיות לוחמניות בשורות הארגון ובקרב תומכיו. מסעו של חמאס להשתלטות על הגדה נבלם, לפחות לפי שעה, אולם הנתק בין הגדה לרצועה, שנוסף על נתק גיאוגרפי בעייתי כשלעצמו, צמצם בהכרח את טווח השפעתה של הרשות בשטחים. וכשחמאס נושף בעורפה, הרשות הקשיחה את עמדותיה ביחס לתנאי הפתיחה לשיחות עם ישראל ולסוגיות שבלב הסכסוך. בה בעת הצטמצמה יכולתה של הרשות לערוב ליישומה של פשרה עם ישראל - בין שיהיה זה הסדר חלקי, ובפרט אם יהיה זה הסדר כולל. מבחינת ישראל, איום בהידרדרות ביטחונית שייזום חמאס ממאחזו ברצועה או באמצעות הפעלת אנשיו שבגדה, העצים חשש מסיכונים ביטחוניים שיתלוו לפינוי צבאי בגדה. כן התעצמה בישראל הרתיעה מהמחיר הפוליטי והציבורי-חברתי, שצפוי שיתלווה לפינוי יישובים בגדה באין אפשרות לרכך את הבעייתיות שבמהלך באמצעות הבטחה לסיום סכסוך. בתנאים אלה התנהלו שיחות אנאפוליס, ולאחר קטיעתן נחלש עוד בשני הצדדים האמון בעצם היכולת לקדם הסכם, וגברה תחושת חוסר התוחלת שבחידוש הדיאלוג. ישראל והרשות חזרו מאז והדגישו את מחויבותן לחזון שתי מדינות לשני העמים, אולם הצהרות ברוח זו לא התפרשו כביטוי למדיניות בעלת משמעויות אופרטיביות מידיות אלא כהווייתן - התבטאויות שנועדו לרצות את הממשל האמריקני ולהטיל את האחריות לקיפאון על הצד השני. המבוי הסתום הוא מעגלי בעליל: הקיפאון המדיני מעמיק את השבר בזירה הפלשתינית שכן הוא מחליש את הרשות המחויבת למשא-ומתן ומעצים את כוחו של המחנה המתנגד להסדר קבע. מנגד, השבר בזירה הפלשתינית מחליש את הסיכוי לגיבוש הסדר כולל ובר יישום, וכך מעמיק את הקיפאון המדיני. לנוכח הקיפאון הנמשך עלו בזירה הפלשתינית ובזירה הבינלאומית רעיונות לייצוב זירת הסכסוך, לאו-דווקא על בסיס הבנות ותיאום ישראלי-פלשתיני. רעיונות אלה, בין שמדובר בהכרזת מדינה פלשתינית חד-צדדית או בתוכנית הסדר שיישומה יכפה למעשה, אינם אלא הצעות לניהול הסכסוך. הרי ללא פשרה מוסכמת לא יקודם סיומו של הסכסוך ולא תורחק סכנת ההתלקחות המתמדת הגלומה בו. מחויבויות רעיוניות, חששות ביטחוניים, אופוזיציה מבית ובנוסף אי-אמון בנכונותו של הצד השני לממש כוונות מוצהרות, עומדים בדרכן של ממשלת ישראל והרשות הפלשתינית לקראת פשרה. יתרה מכך, הסכם שינוסח על ידן יהיה חלקי ורקע פוטנציאלי להסלמה מחודשת, אלא אם ייחתם על-ידי רשות פלשתינית השלטת בגדה וברצועה גם יחד, ואשר מצעה כולל מחויבות להסדר קבע. למרות כל אלה, ההיגיון שהנחה את יוזמת אנאפוליס עדיין בתוקף: את הקשר המעגלי שבין הקיפאון המדיני לשבר בזירה הפלשתינית ניתן יהיה לפרוץ באמצעות דיאלוג בין ישראל לרשות, שיתבסס על הכרה הדדית בכורח לוותר על מאוויים מקסימליסטים. ככל שנוסחת הסדר תהיה עניינית ומגובה בערבויות הדדיות ובינלאומיות להגנה על אינטרסים ביטחוניים וכלכליים מהותיים, יגבר הסיכוי שעם הזמן תפחת ההתנגדות לה בזירה הישראלית ובזירה הפלשתינית. כך גם יונמכו מכשולים ליישומה, שמקורם בפיצול בזירה הפלשתינית. ככל שתעוכב פריצת דרך לקראת פשרה היסטורית, ילכו מכשולים אלה ויגבהו.

"Annapolis’ greatest strength lies in the fact that...it is taking place without Hamas,..The international Community understands that Hamas cannot be a part of the process.” (Ehud Olmert, quoted in ynet, November 29, 2007) השתלטות חמאס על רצועת עזה המחישה את חולשתה של הרשות, ובה בעת הפיחה תקווה להחייאת התהליך המדיני. השבר בזירה הפלשתינית נתפס כהזדמנות לחולל פריצת דרך לקראת הסכם, משום שצייר קו הפרדה ברור בין המחנה המחויב לפשרה לבין זה, שלצד נכונות לסכם עם ישראל הבנות ביטחוניות וכלכליות, דבק בהתנגדות להסדר קבע. הכוונה "לחזק את אבו מאזן", קרי, להעצים את השפעתו של המחנה הפלשתיני הדוגל בהסדר מוסכם, הודגשה בהצהרות שליוו את ההכנות לכינוס ועידה בינלאומית שבה יוכרז חידוש השיחות בין ישראל לרשות. הוועידה התקיימה בנובמבר 2007 באנאפוליס, בהשתתפות הצדדים הנוגעים בדבר ובנוכחות נציגים מעשרות מדינות. בוועידה הושקו שני ערוצי משא-ומתן - האחד עסק בניהולו השוטף של הסכסוך, האחר הוקדש לדיון בהיבטים שונים של הסדר קבע. השיחות נועדו להסתכם בתום שנה בעקרונות להסדר, ולו תהיה זו נוסחה שתמתין על המדף להבשלת התנאים ליישומה. השנה שהוקצבה להשלמת התהליך הייתה תכתיב, שמקורו בחתירתו של הממשל האמריקני להישג במזרח התיכון בטרם תסתיים כהונתו של הנשיא בוש. השאיפה הצנועה יחסית לגבש 'הסכם מדף' בלבד שיקפה מודעות לקושי לגשר על חילוקי דעות מהותיים ולמכשולים הפוליטיים-פנימיים, שיפריעו לצדדים לקדם הסכם בר יישום. אין תמה אפוא שהתקדמות הושגה במיוחד בערוץ ניהול הסכסוך. סיוע כלכלי מוגבר והקלות על תנועת אנשים וסחורות בגדה, וכן רפורמה יסודית בכוחות הביטחון של הרשות בחסות אמריקנית, אירופית, ירדנית וישראלית, הניבו תוצאות מרשימות. שיתוף הפעולה בין ישראל לרשות בתחומים אלה יתמיד ומגמות השיפור הכלכלי וייצוב המצב הביטחוני בגדה יימשכו, גם לאחר שהתהליך המדיני יושעה שוב ולמרות ביקורת ציבורית על הרשות בגין שיתוף פעולה עם ישראל ללא תמורה מדינית מובטחת ומעוגנת בלוח זמנים מחייב. למרות ההכרה המחודשת ברשות כשותפה למשא-ומתן, ועל-אף בידודו המדיני של חמאס, הוא נותר גורם מפתח בעיצוב הזירה הישראלית-פלשתינית. התקדמות השיחות בין ישראל לרשות עוכבה על-ידי חילוקי דעות אשר לנושאים שנדונו בהן, בפרט מתאר הגבול בין ישראל למדינה הפלשתינית העתידית. ברקע ריחף צילו של קושי צפוי להגיע להסכמה בנושאים ש(משום כך) לא נדונו, ובראשם חלוקת ירושלים ועתיד הפליטים. ובנוסף, מטחי רקטות משטח הרצועה - תזכורות תדירות לאיום הגלום בנסיגה ללא הבנה מדינית וסידורי ביטחון מתואמים - החלישו התנגדות ישראלית להבנות טקטיות עם חמאס. הפסקת אש, שהוסדרה בתווך מצרי ביוני 2008 בתמורה להבטחה ישראלית להקל את הסגר, העכירה את האווירה סביב שולחן הדיונים. פתח חידש אז את הניסיון להגיע בעצמו להבנות עם חמאס: בעוד משא-ומתן עם ישראל נועד לפצות את הרשות על חולשה בזירה הביתית, המאמץ ליישוב הדורים עם חמאס ביטא שאיפה לקדם את אותה המטרה באין אופציה מדינית קונקרטית. כך או כך, מגעי פתח עם חמאס הסתכמו בלא כלום, וכן הדיאלוג עם ישראל. לקראת תום פרק הזמן שהוקצב לתהליך אנאפוליס וסיום כהונתה של ממשלת אולמרט, ביקש אולמרט למצות את פוטנציאל הדיאלוג והעביר לרשות הצעה לנסיגה מרחיקת לכת בגדה, שכללה תוכנית לחילופי שטחים. גם אם הצעה זו לא הייתה בבחינת "מעט מדי", היא הגיעה "מאוחר מדי". לפי אולמרט, הצעתו נותרה ללא מענה פלשתיני; דוברים פלשתינים גרסו שישראל נכנסה לתקופת בחירות בטרם הוגשה הצעה נגדית. אין לדעת מה היו עיקריה של תשובת הרשות, לו הייתה מוצגת לממשלת ישראל, והאם הייתה מקדמת סיכום או שמא מדגישה חילוקי הדעות. כך או כך, את האות להפסקת הדיונים נתן חמאס. בשלהי דצמבר 2008 פרצה בעזה מלחמה, לאחר שבמשך השבועות שקדמו לה לא שעה חמאס לאזהרות ישראליות מפורשות שכך יקרה, היה ולא ייפסק ירי הרקטות. סיום המלחמה מצא את חמאס מופקד על חבל ארץ מוכה. סיוע אירני שוטף עזר לארגון לשקם את תשתיתו הצבאית ולשפר את יכולותיו, אם כי השיקום האזרחי עוכב בשל קשיים שיצר הסגר וכן עקב חלוקת משאבים מוטה לטובת צרכים צבאיים וביצור השלטון. חמאס נעשה מוקד לביקורת ציבורית, בין היתר בגין התנהלות חסרת אחריות, שהמיטה חורבן על הרצועה. התמיכה הציבורית בחמאס, אשר נאמדה בגדה וברצועה במלאת עשור לפרוץ האנתפאדה, הייתה נמוכה משמעותית מהתמיכה בפתח, אולם הכרסום ביוקרת חמאס לא סייע לפתח לשחזר את שליטתו ברצועה (2). יתר על כן, עם הזמן הצטמצם היקפו של החרם הדיפלומטי על חמאס. ממשלות אירופיות לא הסתירו את כוונתן להידבר עם הארגון, בטענה שהדיאלוג חיוני להקלת הנטל מעל תושבי הרצועה. ביקורת בינלאומית נגד ישראל בשל נזקים בנפש וברכוש שגרמה המלחמה בעזה ובגין מחירו האזרחי הנצבר של הסגר, הביאה את ישראל עצמה להקל את המצור הכלכלי. אם כך, הלחץ הצבאי והכלכלי שהפעילה ישראל על חמאס בכוונה להחלישו, האיץ את הכרסום בחרם נגדו ולכן את מיסוד הפיצול ברשות. רישומה של המלחמה בין ישראל לחמאס ניכר היטב בתוצאות הבחירות שנערכו בישראל בפברואר 2009. הציבור תמך במפלגות שהובילו קו נוקשה לגבי חמאס ולגבי שאלת המשא-ומתן עם הרשות. בנימין נתניהו, שעמד בראש הממשלה החדשה, התמהמה חודשים ארוכים בטרם הצהיר כי הוא מקבל את פתרון שתי המדינות, ועשה זאת במטרה להדוף לחץ אמריקני מסיבי. כן תבע הכרה פלשתינית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הרשות מצידה תבעה מישראל הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות. דרישות אלה, שהוצגו אז לראשונה כתנאים לעצם חידוש ההדברות, ביטאו הקשחת עמדות הדדית. המוצא שגיבש הממשל האמריקני לנוכח המבוי הסתום היה משא-ומתן עקיף, בתיווכו. אולם השקתו במאי 2010 של ערוץ ההידברות העקיף לא היה אלא מראית עין של חידוש התהליך המדיני. עד מהרה, עוד טרם פקע משך הזמן שהוקצב להשלמת שלב זה, הוא התברר כפסק זמן של התארגנות לקראת חידוש הלחץ האמריקני על הצדדים לשוב לשיחות ישירות.