"פרשת תולדות" מהווה עבורנו תמרור דרך. זו פרשה המלמדת אותנו שהדרך אל המנוחה והנחלה של עם ישראל בארץ ישראל עוברת דרך פיוס. פיוס הכולל ויתור. פיוס החובק בחובו הכרה שעשית עוול. ההכרה בעוול היא נדבך חשוב ביצירת הפיוס.
בפרשה הזו אנו מתוודעים אל רבקה, שלאחר עשרים שנות עקרות היא מגיעה אל הרגע המאושר שתאומים מתרוצצים בבטנה - "שְׁנֵי גּוֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרְדוּ". התאומים הם עשו הבכור, שבמרוצת הזמן הפך לאיש ציד, ומי שאחז בעקבו ובא שני לאוויר העולם הוא יעקב, שהיה ליושב אוהלים.
יעקב גונב את הבכורה מעשו בדרכי מרמה. למרמה שותפה האם רבקה, וקורבנות המרמה הם האב יצחק, שכהו עיניו והעיוורון מנת חלקו, וכן עשו, שמכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים. קבלת הבכורה עקב מרמה גורמת למשקע של איבה בין האחים. לעשו קשה לסלוח ליעקב על שגרם לו עוגמת נפש פעמים: "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה [יעקב] פַּעֲמַיִם אֶת בְּכוֹרָתִי לָקַח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח אֶת בִּרְכָּתִי" [בראשית כ"ז, 36]. האיבה עלולה לאבד שליטה ונשקפת סכנת-חיים ליעקב בביתו.
השקר של יעקב לאביו העיוור מלווה אותו כל חייו. יעקב שיקר פעם אחת, כל החיים ישקרו לו, כולל בניו שימררו את חייו בתרעלת השקר של בנים לאב. אך בפרשה שלנו השקר מאלץ את יעקב לברוח מביתו - מארצו - "וְעַתָּה בְּנִי, שְׁמַע בְּקוֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ" [שם, 43]. האם מבקשת מיעקב לברוח מהסכנה שמא עשו יהרגו. הרחק מהארץ, הרחק מארץ ישראל, הארץ בה עליו לממש את ייעוד הברכה שקיבל מאביו, הוא מחפש מסילות בראש ובראשונה להתפייס עם האח. להתפייס עם האח שהוא, יעקב, גרם לו עוול.
אומנם הם שני גויים, שני לאומים שנועדו להיפרד, אבל בראש ובראשונה הם תאומים, הם אחים. לכן העלילה, כפי שהיא מתפתחת כבר מעבר לפרשה שלנו, מעבירה אותנו לבראשית ל"ב, 4: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים אֶל עֵשָׁו אַחִיו", יעקב יוזם משלחת של רצון טוב. היראה והפחד מלווים את יעקב, שמא הרצון להתפייסות יעלה על שרטון האיבה הבלתי נשלטת והבלתי צפויה של עשו.
יעקב נוקט בכל אמצעי הזהירות, מתגבר על פחדים וחששות, ובסופו של דבר בא עם מנחה אל עשו. היוזמה של הפיוס היא כולה של יעקב. הפיוס עולה על דרך המלך, כי יעקב מבין שהוא פגע באחיו. לאח נגרם עוול. היו כאן מהלכי שקר מכוערים. וכשקיימת ההכרה בעוול שנגרם לזולת, יעקב אינו מתבייש לומר לאחיו עשו, שהוא מבקש למצוא חן בעיניו [בראשית ל"ג, 8]. תהליך כן של התפישות מסתיים בכי טוב, כאשר יעקב ועשו נופלים איש על צווארו של אחיו. ועשו הנפגע מהתרמית של אחיו יעקב בעידודה של האם מוכן להתפייסות עם יעקב באומרו: "יֵשׁ לִי רַב אַחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לְךָ" [שם, ל"ג, 9]. יעקב ועשו, שני לאומים, שתאומים ילדה אותם הארץ הזו, נועדו לחיי פיוס ורעות.
לפרשת תולדות כותבת פרופסור נחמה ליבוביץ בספרה "עיונים בספר בראשית", בעמ' 182: "כל תולדות ישראל רצופים גירושים, גירוש מארצם, גירוש מארץ גלות לארץ גלות, מעיר לעיר, מעיר לכפר, מכפרים לערים, ממרכזי עיר לפרברים, גם בזה מעשה אבות סימן לבנים". בצניעות רבה אני מבקש לחלוק על דעתה של פרופסור נחמה ליבוביץ. יעקב בפרשה זו מבקש מאיתנו, שלומי אמוני ישראל, לאמץ את דרך הפיוס וההכרה בעוול, כיסוד להתפייסות וכיסוד לחיים בארץ הזו. ומעל הכל להכיר שתאומים ילדה אותנו הארץ הזו.