רחל אמנו הייתה אחת הדמויות הטרגיות ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. הצער הרב שאפיין את חייה הקצרים ממשיך, על-פי הנביא, גם אחרי מותה: "רחל מבכה על-בניה מאנה להנחם" [ירמיה ל"א, י"ד]. נשאלת השאלה: מדוע מכל הנשים הגדולות שזכינו להן, דווקא רחל אמנו היא זאת שמבכה על בניה?
הבה נתבונן בחייה של רחל אמנו וננסה להבין את רגשותיה ומעשיה. ראשית, התורה מספרת על האהבה הגדולה ששררה בין יעקב ורחל. על-רקע זה נאלצו חז"ל להתמודד עם הצלחת מעשה הרמאות של לבן בליל כלולות רחל בתו. "ויהי בבֹקר והנה-היא לאה" [בראשית כ"ט, כ"ה]. הכיצד ייתכן שיעקב לא הבחין בזהותה של כלתו? הדבר נשמע בלתי סביר בעליל. ולכן, חז"ל נאלצו להסביר את התוצאה בכך שיעקב חשד בלבן ולכן מסר לרחל סימנים. ברם, מסביר רש"י, "כשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה: עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותם סימנים". המעשה האציל הזה שנעשה על-מנת למנוע את עלבון אחותה, הכניס למעשה מתחרה ו"צרה" לביתה, שלמרבה הצער, לא הביא לה נחת או הכרת תודה.
לאה ורחל ידעו שיעקב, אבי האומה, עתיד להיות אב לשנים-עשר בנים. לכן, כל אחת רצתה להיות שותפה בכירה למשימה הגדולה של הקמת עם ישראל. ולכן, אחרי שלאה ילדה ליעקב ארבעה בנים, החלה רחל לדאוג למעמדה, ולאהבתו של יעקב. היא הפכה אט-אט לאישה מיואשת ואומללה ביותר. "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחֹתה ותֹאמר אל-יעקב הבה-לי בנים ואם-אין מתה אנֹכי. ויחר-אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר-מנע ממך פרי-בטן" [בראשית ל', א'-ב']. יש מקרב חז"ל שגינו את יעקב על דבריו, כדוגמת בראשית רבה ("אמר לו הקב"ה כך עונין את המעיקות, חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה"), ויש, כדוגמת הרמב"ן, שתהה שלא ייתכן שיעקב לא התפלל על "אשתו האהובה... אלא שלא נתקבלה תפילתו... ויחר אפו ואמר לה כי הדבר ביד אלוקים ולא בידו".
מכל זה יש להבין, שכאשר ליעקב היו כבר שמונה בנים, ואף לא אחד מרחל אשתו, הייתה רחל שרויה בחרפה גדולה, נואשת וחסרת תקווה. וזאת, במיוחד כאשר הבינה שאפילו תפילותיו של בעלה הצדיק לא הועילו. לכן כאשר הביא ראובן דודאים לאמו, שעל-פי המסורת היה להם כוח בפוריות האישה, פנתה רחל אל אחותה: "תני-נא לי מדודאי בנך" [בראשית ל', י"ד]. תגובתה הקשה וכפוית הטובה של לאה לא איחרה לבוא: "המעט קחתך את-אישי ולקחת גם את דודאי בני" [שם ל', ט"ו]. ואז הסכימה רחל המסכנה "לתת" ללאה את בעלה לאותו לילה עבור התקווה שדודאי ראובן יביאו אף לה בן.
אחרי שלאה ילדה עוד שני בנים ובת ייאושה של רחל הקצין. הרי יעקב הגיע לעשרה בנים ובת, ורחל חשה שהיא זאת שעיכבה את השלמת המשפחה. על-פי רש"י, היא חשה שיעקב יגרש אותה ועשו הרשע ייקח אותה לאישה - אותו גורל שהיא, בגדולתה, מנעה מאחותה.
כאשר החליט יעקב לברוח מלבן, רחל גנבה את התרפים של אביה, כביכול ללא שום סיבה. רש"י מתרץ את המעשה בכך שרחל רצתה "להפריש את אביה מעבודה זרה". עדיין נותרה השאלה: מדוע לגנוב אותם ולא להשמידם? עקב כל הדברים שנאמרו פה על מצב נפשה העגום של רחל העקרה, נראה לי שהיא גנבה אותם כדי לגלות את עתידה שלה. רחל הייתה כה מיואשת שהיא פנתה לתרפים כדי לדעת אם ומתי יהיו לה בנים, האם בעלה יגרש אותה והאם היא תיפול בידי עשו הרשע. אולי עבור חטאה זה ועבור קללתו של יעקב - "עם אשר תמצא את-אלקיך לא יחיה" [בראשית ל"א, ל"ב] - מתה רחל בלידתה בדרך אפרתה.
לדעתי, ניצוץ מנשמתם של רחל ויעקב התגלה בנשמתם של חנה ואלקנה, הוריו של שמואל הנביא. אלקנה היה משבט אפרים, "בנה" של רחל. גם לו היו שתי נשים, פנינה וחנה. "ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים" [שמואל א', א'-ב']. אלקנה תמך תמיכה בלתי מסויגת באשתו חנה וחיזק אותה בצורה שאין לפרשה לשתי פנים. "למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים" [שם, ח']. מדוע דווקא עשרה בנים? כי זה מספר הבנים שנולדו ליעקב, לא מרחל אלא מנשותיו האחרות. חנה לא התייאשה, אלא בהיותה "מרת נפש ותתפלל אל-ה' ובכה תבכה" [שם, י']. בתפילתה, תיקנה חנה את גניבת התרפים של רחל, ואפילו תיקנה את דרך התפילה ההלכתית לעם ישראל לדורותיו. לאחר מכן "יזכרה ה'... ותלד בן ותקרא את שמו שמואל כי מה' שאילתיו" [שם, כ']. לבסוף, בניגוד לרחל זכתה חנה, על-פי המדרש, להיפקד בגיל 130.
ה' לא הסתפק בגלגול ניצוץ מנשמתה של רחל. והראיה: כי רחל היא אחת משתי דמויות שלא סיימו את תפקידן למען עם ישראל בחייהן, וזכו לתקן את מעשיהן - בעולם הזה, אחרי מותן. אחד היה אליהו הנביא שבאומרו "כי-עזבו בריתך בני ישראל" [מלכים א', י"ט, י'], בא לכל ברית מילה כעד לכך שבני ישראל לא עזבו את הברית. והשני, רחל אמנו, שברגע של חולשה בהתמודדותה עם צרת עקרותה, לא פנתה לה' אלא לכוח אחר. ולכן, אחרי מותה, היא היא זו שפונה בבכי ובתפילה לה' מאז ולעולם עד חזרת כל בניה מן הגלויות. "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על-בניה מאנה להנחם על-בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעֻלתך נאֻם-ה' ושבו מארץ אויב. ויש-תקוה לאחריתך נאֻם-ה' ושבו בנים לגבולם" [ירמיה ל"א, י"ד-ט"ז]. רחל אמנו, שכל-כך בכתה בחייה עבור בנים, היא זו שבוכה יום-יום להקב"ה על כל בניה, שלה ושל אחותה, שה' ישמור אותם ויחזירם לגבולם - במהרה בימינו, כן יהי רצון.