יש נושאים חשובים יותר, דחופים, בוערים, שאינם סובלים דיחוי. ודאי. אובמה. נתניהו. אולמרט. אריאל. שרון. הנגבי. תשובה. לסלאו. ספקטור. יש סדר יום מדיני, פוליטי, ביטחוני, צבאי. אבל יש גם משהו נוסף, קטן, שוודאי סובל דיחוי, אבל כך או כך – זה העיתוי. אני בוחר להעלות את הנושא כאן ועכשיו ולפתוח אותו לדיון קצר, גם אם צדדי – מה קורה לגחליליות?
אני חושב שהגחליליות מתחילות להיכחד. אני לא רואה אותן מהבהבות בירוק הפוספורי בגינת המעט שבביתי. לפנים הן היו שם, ודאי בילדותי. האם אלה השנים העוברות שמעבירות את הגחליליות? זאת לא אדע.
ממה עשויות גחליליות? האם ייתכן כי הן מושפעות – לרעה, להיגרעות – מהתחממות כדור הארץ? האם הידלדלות שכבת האוזון והידקקותה ממעטות את הגחליליות וגורעות עוד ועוד ממצבתן?
עולם בלי גחליליות הוא עולם ריק ועצוב. תארו לעצמכם איך ייראה העולם, אם מה שקרה – אולי – לגחליליות יקרה גם – הו לא – לפרפרים? איך ניראה בלי רפרופם, מעופם, יופיים?
לא, זה לא יכול להימשך כך. מישהו מתבקש לקום ולהסביר לי, מה קורה לגחליליות שהן פוחתות במקומותינו ואולי זו רק טעות אופטית או, אולי, בורות. כך או כך, אנא מכם, מומחי הגחליליות, עוצו לי עצה, למדוני דבר, החכימוני. פזרו את הערפל שבתוכו נמוגות הגחליליות עד כדי היעלמותן.
כשהייתי ילד, גחליליות שמרו עליי. כשראיתי אותן מנצנצות, מהבהבות - נרגעתי. הן שמרו עליי בעצם נוכחותן. מעולם לא ראיתי גחלילית באור, רק את האור הירקרק שלה בחושך.
האם יש להן קול? ודאי שאינן מצרצרות כצרצרים וגם כצפרדעים הן אינן מקרקרות? האם יש להן עיניים? עפעפיים? ריסים? האם יש להן רגליים, אף, פה? מה אני יודע על גחליליות, מה אתם יודעים? אנא מכם, עיזרו לי.
אל תניחו לגחליליות להיעלם סתם כך, ככה סתם, ללא סיבה, כביכול. אומנם הן ייוותרו בזיכרון ובגעגוע, אבל הן חסרות בהווה. האם הן עוד ישובו? אולי מעולם לא נעלמו? האם זה רק המבט המופנה למקומות אחרים, גסים ושחורים, אל אדמות הטרשים של הרוע והכיעור, שם לעולם לא יהבהבו גחליליות, במקום אל ערוגה לחה ותחוחה, שם מקומן של הגחליליות של ילדותי?