ציות להוראות, והפגנות שייח' ג'ראח

"אני רק מכונה שממלאת הוראות" - אלו הן המילים ששמעתי מקצין צה"ל ביום שישי, בשעה שהוא וחבריו הוציאו פלסטינים שמסקו זיתים ב"אזור צהוב", על אדמות השייכות לכפר ג'ית שצמודות להתנחלות קדום (לפי החלטת בג"צ מ-2006, על הצבא לתאם כניסת פלסטינים רק לאזורים "אדומים"). שבוע אחרי שנאמתי באזכרה לטבח של כפר קאסם, צרמו לי במיוחד המילים, למרות שאי-אפשר להשוות את התקרית הזו לטבח. נראה לי שגם רבים מהשוטרים שגירשו משפחות מבתיהן בשייח ג'ראח, ולפעמים גם נהגו בברוטאליות במפגינים ישראלים - "רק מילאו הוראות". מחר, יום שישי, נציין שנה למחאות השבועיות בשייח' ג'ראח. התקרית בג'ית החלה כאשר הגיעו חיילים למסיק ואמרו לפלסטינים לעזוב. רציתי להראות להם את המפות ואת ההוראות שקיבלנו מהיועץ המשפטי הצבאי של האזור, אך החיילים "רק מילאו הוראות", והקצין: "לא אכפת לי המפות או ההוראות, המפקד שלי אמר לי שהם אינם רשאים להיות פה". בסוף הם הסכימו שהפלסטינים ימשיכו לעבוד - אם אנחנו נעזוב. מיד לאחר שעזבנו גם הפלסטינים גורשו, ונאלצתי לרוץ בחזרה. אחרי מספר טלפונים שלנו, נאמר לנו שהפלסטינים יוכלו לעבוד, ושקצין "מפקדת התיאום והקישור" - בדרך. קצין המת"ק הגיע, ודיבר עם הפלסטינים. הערבית שלי מספיק טובה כדי להבין שהוא לחץ על הפלסטינים לחזור ביום ראשון. הערתי לו על כך, והוא אמר שהם יכולים להישאר, והוא רק הציע... הקצין הוסיף שאם הפלסטינים יישארו - הוא יכול להביא צו "שטח צבאי סגור" ממפקד החטיבה... הפלסטינים רצו להתגמש על מקום המסיק, אך אמרו שהם חייבים לעבוד עד סוף היום וגם בשבת. לבסוף הוסכם על המקום, והקצין עמד על כך שיילכו לשם מסביב, בדרך הארוכה. רק רשעות. אמרתי לקצין המת"ק: "קצין הצבא איננו יודע את החוק, אבל אתה יודע. הפלסטינים רצו להיות גמישים כדי שנמצא פתרון, אבל אתה נתת ידך להפרת החוק". שני הקצינים הכחישו שהם כפו משהו על הפלסטינים. לי יש הקלטה של הדברים. הפלאח עבד במשך כל סוף השבוע, ויכול היה לחזור ביום ראשון. זו לא הייתה טרגדיה גדולה, אלא רק חלק מהמציאות של הכיבוש. עבורי זו הייתה טרגדיה אנושית. לחיילים אלו לא הייתה היכולת לראות את הפלסטינים כבני אדם, ואפילו לא להרשות להם ללכת בדרך הקצרה למקום המוסכם. לא כל החיילים הם כאלה - באותו אזור מסקו גם עם חיילים הגונים, שאולי עדיין רק מסדרים כיסאות על סיפון הטיטניק (הכיבוש), אך נראה שראו את צלם אלוהים בחקלאים הפלסטינים. מעבר לקדומים אחד מהקצינים נלחם על הוספת ימי מסיק לאישה מבוגרת, אך לנוכח התעקשות המח"ט (שכנראה לא אכפת לו מהחוק או מאישה זקנה שצריכה לסיים את המסיק שלה) - הקצין נזקק לנו כדי להתקשר ל"מוקד ההומניטארי" ולמשרד היועץ המשפטי הצבאי. גם בשייח ג'ראח עיקר הנושא הוא לא לראות שאנחנו חולקים את האנושיות עם אחרים. איך אפשר אחרת להסביר שיהודים יכולים להשתמש בחוק כדי לתבוע זכויות בעלות על אדמה מלפני 1948 - כאשר הפלסטינים אינם יכולים? אני מקווה שכל אחד שיקרא זאת יעשה מאמץ מיוחד להגיע לשייח ג'ראח מחר, יום שישי. ההפגנות בלבד לא יחזירו אנשים לבתיהם, אך הן לפחות יבטאו שחלק מאיתנו לא שכח את האנושיות הפשוטה, ואנחנו לא ניתן לאחרים לשכוח. אנחנו לא נוותר, אפילו אם אין רואים פתרון מקובל. מסיק הזיתים כמעט הסתיים, אך לאחריו באים החריש, הנטיעות והגיזום. אנחנו רואים שנוכחותנו ממש "עושה את ההבדל", אפילו אם הצעדים קטנים. בפרשת השבוע, יעקב לומד בדרך הקשה מה פירוש הדבר לא לכבד את האנושיות של השני. אני מקווה שנלמד זאת מבלי שיצטרכו להעיר אותנו בדרך הקשה. שבת שלום.