עמוס עוז: זה לא דרום-אפריקה פה

כמה מילים על כלבים בחלוקה גסה, יש שלושה סוגי כלבים. הסוג הראשון הולך על ארבע ומוגדר כ"ידידו הטוב של האדם". הסוג השני לא קיים. הכלב שלא קיים הוא קללה. כשאומרים "כלב בן כלב", לא מתכוונים להחמיא או להתפעל ממישהו. זה לא דומה ל"פנתר" או "נמר בן נמר". אין לי מושג של מי היה הרעיון המשונה לסנוט באנשים באמצעות כינוי או דימוי לחיה אהובה ומוערכת. הסוג השלישי הולך על שתיים, והוא מוגדר כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה". הכינוי שאול מכלבי שמירה אמיתיים, שהוכשרו למשימת שמירה. כל מי ששומר על החברה ממושחתים, או מכללי המשחק של הדמוקרטיה, על-פי עיסוקו מוגדר "כלב שמירה". אנשי מערכת החוק (מס-הכנסה, שוטרים, פרקליטות וביהמ"ש) אמורים להעניש את מי שחצה קו חוקי או פלילי, והעיתונאים תפקידם "לנשוך" את מי שחצה קו מוסרי.

הסופר עמוס עוז, מבלי שנדרש, קיבל על עצמו משימת שמירה על החברה הישראלית מפני עצמה. בחלק מהזמן הוא כותב סיפורים, ובזמן שנותר הוא מעמיד את תבונתו לרשותנו. אשרינו שזכינו... את משימת השמירה הוא מבצע באמצעות הפצת מסרים באינטונציה של נביא. אלק הנביא עמוס. בעיניי, הוא לא נחשב, מפני שבמעקב אחרי ההערכות שלו גיליתי שאין קשר בין המציאות, לבין מה שהוא מזהה כמציאות. אפילו לגרסתו שלו. אם מחברים את ההערכות שהשמיע למה שקרה יותר מאוחר, ניתן להסיק מסקנה אחת: האיש לא בכיוון. ולמרות האמור, לפעמים מצליח לו. למשל, יש לו דעה לא טובה על אותם שמאלנים שחוזרים על הטענה לפיה יגאל עמיר הרג את השלום. לדעתו, זוהי התנשאות שמאלנית שמתעלמת מחלקו של הטרור בהרג השלום. "השלום לא בא מפני שרבין נרצח, אלא גם מפני שהצד הפלשתיני לא היה מוכן לכל מה שהשתמע מסיום הסכסוך". סוף ציטוט. הוא גם לא שוכח את ימי אוסלו העליזים בהם אוטובוסים עפו באוויר, בזמן שרבין ופרס התאמצו למען השלום. עוד מרגלית מפיו מתייחסת לסירוב של הפלשתינים ביולי 2000 להציע הצעה נגדית לאהוד ברק. שורות אלה נכתבות בעיקר משום קריאתם של אמנים, אנשי תיאטרון ובכירי השמאל, להחרים את אריאל. הטענה הראשית של אותם כסילים היא, שאריאל היא שטח כבוש, וממשלת ישראל יצרה כאן "מדינת אפרטהייד". בטענה הכבדה הזאת מבאישים המחרימים את ישראל וקושרים אותה בעבותות ברזל למשבצת שהייתה פעם של דרום אפריקה. ומה יש לאדמו"ר של השמאל לומר לאותם מרעילי בארות? "זה לא סיפור של טובים ורעים", אמר לאילנה דיין, "זה לא דרום אפריקה פה". חבל שהדברים לא נאמרים עכשיו, ומזל שיש ארכיון. שופופו...