ביום שישי האחרון (12.11.10) מלאה שנה להפגנות בשכונת שייח' ג'ראח נגד סילוק המשפחות הפלסטיניות מבתיהן והעברתם למתנחלים יהודים. הצטרפתי שוב להפגנה. מחקר מקצועי של "מכון ירושלים לחקר ישראל" תיאר את תולדות השכונה שבצפון ירושלים המזרחית: בסוף המאה ה-19 התחילו יהודים ופלסטינים בירושלים לצאת מחומות העיר העתיקה, ולהקים שכונות מחוץ לה. פלסטינים עשירים בנו בתים על גבעות שייח' ג'ראח, ובולטים עד היום הבית שהפך למלון "אמריקן קולוני", וה"אוריינט האוז". יהודים, עניים יותר, התיישבו סביב מערת קבורה שיוחסה לשמעון הצדיק. בשנות ה-30 וה-40 עזבו המשפחות היהודיות. במלחמת העצמאות נותרה השכונה, ככל ירושלים המזרחית, בריבונות ירדן. הקרקעות שנטשו היהודים ניתנו ל-28 משפחות פלסטיניות, פליטים מירושלים המערבית. המשפחות היהודיות שנטשו קיבלו מהממשלה בירושלים המערבית - בתים שנטשו הפליטים הפלסטינים. במלחמת ששת הימים נכבשה השכונה בידי ישראל, עם כל הגדה המערבית, וירושלים המזרחית סופחה למדינת ישראל. ואז החלה הבעיה: הפליטים הפלסטינים מימי ממלחמת העצמאות לא הורשו לתבוע את הרכוש שנטשו בירושלים המערבית. לעומתם, המשפחות היהודיות שנטשו את בתיהן בירושלים המזרחית, כולל בשייח' ג'ראח, יכולות לקבל את בתיהן הישנים, לפי חוק שהתקבל בעניין. מפגיני "סולידאריות שייח' ג'ראח", ולא רק הם, קוראים לחוק הזה "חוק אפרטהייד", ולכן הם קוראים את הקריאה שבכותרת. בית-המשפט הישראלי - שפסק לפי החוק הנ"ל - הצדיק את פינוי המשפחות הפלסטיניות והעברת הבתים לידי עמותות המתנחלים (שקנו אותם מיורשי המשפחות היהודיות שהיו בעלי הקרקע). כולנו מכבדים את פסיקות בית-המשפט. הבעיה היא, כאמור, עם החוק. אבל הבעיה הגדולה יותר - היא עם "זכות השיבה": עמותות המתנחלים וממשלת ישראל המגבה אותם - מנציחים את "זכות השיבה", כמובן רק ליהודים. כל בר-דעת מבין שבכך הם מחזקים את דרישת "זכות השיבה" - הפלסטינית. בנובמבר 2008 נערך הפינוי הראשון בשכונה, באוגוסט 2009 נערך השני, ותלויים ועומדים נגד תושבים בשכונה צווי פינוי נוספים. לפני שנה התארגנו צעירים ירושלמים אלמונים (ולא מפלגתיים), והחלו להפגין מדי יום ו' בשכונה. עם הזמן הצטרפו אליהם תושבים פלסטינים מהשכונה, ויהודים רבים וטובים מכל רחבי הארץ. המפגינים מקפידים מאוד על אי-אלימות בהפגנות. המשטרה נהגה בהם לעתים בגסות, עצרה מפגינים, ועשרות מהם אף ממתינים למשפט. ביום שישי בלטו בין מאות המפגינים הסופר דויד גרוסמן, הפרופסורים ברינקר, יערי, גוטפרוינד ובטלר, יו"ר הכנסת לשעבר אברום בורג, ועוד ועוד. המשטרה למדה, בעקבות הביקורת הציבורית, "להכיל" את ההפגנות, ומסתפקת במניעת המפגינים מלהגיע ל"בתי המריבה". רשתות הטלוויזיה העולמיות מציגות את הפרשה כעוול ישראלי-ממשלתי בוטה. טענות מפגיני "סולידריות שייח' ג'ראח" ותומכיהם ניתנות לתמצות פשוט:

• הטענה ההומניסטית: אסור לפנות משפחות מבתיהן, ובוודאי שאסור לעשות זאת בלא פתרון חלופי הולם.

• הטענה החוקתית: אסור להתבסס על חוק מפלה, "חוק אפרטהייד"; חוק כזה - איננו חוקי.

• הטענה המדינית-פוליטית: אסור לחזק את הדרישה הפלסטינית ל"זכות השיבה".

• הטענה המדינית-טקטית: אסור לסנדל את המשא-ומתן העתידי בנושא ירושלים.

• הטענה המדינית-תדמיתית: אסור לחזק את הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם.

• הטענה המדינית-מהותית: אסור להפריע לסיכויים לשלום עם הפלסטינים, שלום שבו רוצה ישראל, כהצהרותיו של ראש הממשלה.

העבודה הנ"ל של "מכון ירושלים לחקר ישראל", מציעה להסתבכות המזיקה פתרונות פוליטיים, מינהליים ומשפטיים. בראשם: הממשלה יכולה להורות למשטרה למנוע פינוי של פלסטינים ואכלוס של יהודים ב"בתי המריבה", בשל "חשש לפגיעה בשלום הציבור" - כך נהג נתניהו עצמו, בכהונתו הראשונה כראש ממשלה, בשכונת ראס-אל-עמוד! המפגינים מציעים שהממשלה תפקיע את הבתים "לשמירה על הסדר הציבורי". ההצעה מסתמכת על חוות-דעת משפטית של מני מזוז, עוד בהיותו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בפרשת ראס-אל-עמוד הנ"ל, ועל הצעה משפטית שמנסח היועץ המשפטי לשעבר מיכאל בן-יאיר - שכילד התפנה משייח' ג'ראח בעצמו!