אפשרות הביטוי

אחד המושבים בכינוס אילת לעיתונות שייערך מחר משעה 09:30 ועד לשעה 11:15 - באולם קינגס B.C - יעסוק בנושא: "'חופש הביטוי' - ישראל כמקרה מבחן". המשתתפים הם: העיתונאי בן-דרור ימיני, עו"ד מיבי מוזר, ניצב יואב סיגלוביץ - ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, זוהיר בהלול מרדיו א-שמס, אלי פלאי - מו"ל קבוצת תקשורת "משפחה", יועץ התקשורת רוני רימון, את האקדמיה ייצג עו"ד יאיר גרין מאוניברסיטת בן-גוריון ואת הערב כולו תנחה ביד רמה העיתונאית הגב' ענת סרגוסטי - מנכ"ל אג'נדה. מהיכרות קרובה עם מפגשים מהסוג הזה, אני יכול להבטיח בעליל שהדיון יחל בדיוק בשעה תשע ושלושים ובנוכחות מלאה. לעומת זאת, הם יהיו מוכרחים לסיים בדיוק בשעה 11:15 משום שב-11:30 יש כבר מושב אחר - "מי שומר על כלב השמירה? האם העיתונות יודעת לבקר את עצמה?" עם דנה וייס כמנחה ושורה ארוכה של נכבדים. להם יש אפילו פחות זמן לדון בכובד-ראש בשאלה הכבודה - איך הם שומרים על עצמם. כלומר, דיון רציני על חופש הביטוי בישראל, מוגבל מאוד בזמן, מבלי שיוגבל אף הוא לנקודה ייחודית במסגרת חופש הביטוי, מה ערכו? חופש הביטוי הוא עולם מלא ויש בו סעיפים ותתי-סעיפים לרוב. מה, ידונו על הכל? דיון על מעמדה של ישראל כמקרה מבחן לחופש הביטוי יכול לבוא רק אחרי הבנה מוסכמת ביניהם מהו "חופש הביטוי"? אין לי ספק בספקות שיש לי לגבי ההבנה המוסכמת שקיימת ולא קיימת בין המשתתפים החשובים. לכן ברור כבר עכשיו שאם לא תהא חריגה משמעותית מן הנושא, צפוי דיון משמים ומפוהק שאינו מעלה ואינו מוריד. הרי על מה ידברו? כמה זמן הקציבה המנחה לברכות, להצגת הנושא ולשאלות העולות ממנו? כמה דקות יוקצו לכל אחד לפרוש את משנתו מבלי שיופרע? משום שאם ייכנסו האחד לדברי השני, השגנו לכל היותר גירסה של "מועצת החכמים", שכידוע השפיעה רבות על סדר היום הציבורי, ואם לא יפריעו האחד לשני - ייגמר הזמן. אחד הנושאים החשובים הנוגע ל"חופש הביטוי" אם לא החשוב שבהם בישראל, הוא "אפשרות הביטוי" שלא יוקדש לו שום "פאנל". החופש כשלעצמו אין לו כל ערך אם אין לו את האפשרות לבוא לידי ביטוי. אין דומה אדם בודד ביער הצועק "געוואלד!", לבין האיש מאחורי המיקרופון ברדיו הלוחש "אסון!". לאחד אין את האפשרות ולשני יש - מדוע? מי קובע? בעיקר, מה קובע? השליטה בשפה? הכישרון לפרש? יושר עיתונאי ללא משוא-פנים? התעקשות על תחקירים מעמיקים ומוצלבים לחקר האמת? החובה של גילויים נאותים? ההגינות בין הדעה הפרטית לבין התפקיד העיתונאי? חובת האיזון ומתן רשות תגובה לצד שכנגד? חובת ההודאה בטעויות? הכאה על חטא? התנצלות כנה? אולי אפילו הבנה עצמית שאחרי כמה וכמה מעידות מביכות צריך העיתונאי לפטר את עצמו מן התקשורת בזעם ולצמיתות? לא. אולי ידונו על "זכות הציבור לדעת", שהרי בידוע הוא שהציבור עומד בראש מעייניהם של העיתונאים שלנו. ולא רק הציבור הישראלי. הם כל-כך רוצים בטובתו ובתועלת שיפיק מימי חלדו עד שדעתו של הציבור עצמו הופכת לבלתי רלוונטית ואין כל צורך להתחשב בה. מה זה חשוב מה הוא רוצה? הרי ממילא הוחלט שאין הוא יודע מה הוא רוצה! צריך לרצות בשבילו את הדברים הנכונים שכיום אולי אינו רוצה בהם. אבל בסוף, "רַאס בִּן עַאנוּ" וכמו "טַּאטַלֶע" - ירצֶה.