אני גזען קטן

אני גזען קטן. לא גדול, משום שמעולם לא חשבתי עצמי כזה, ולא הראיתי שום סימני גזענות. למרות זאת נאלצתי לאחרונה להודות בכך, משום שגם אם כוונותיי טהורות ודיבורי מנומס, בכל זאת אני שותף לפרויקט ההולך ו"מתגזען" על כל האנשים הטובים כמוני ושותפים לו. אני גזען קטן, משום שראש המועצה האזורית משגב הנבחר שלי, משקיע זמן וכסף רב בשתדלנות במסדרונות הכנסת וישיבות ועדותיה, כדי לקדם שינוי בחוק ועדות הקבלה אשר יקל על היישובים שלנו לדחות אנשים השונים מהמקובל אצלנו, וחובר לשם כך לנציגי מפלגות ימין לאומני. הוא אמנם לא התייעץ עמי בשאלת ועדות הקבלה, אך אני שותף למאמציו ולמאבקו, כי הוא ראש המועצה שלי ומייצג אותי, בין אם טוב הדבר בעיניי ובין אם לא. אני גזען קטן, כי יישובים שונים באזור מגוריי עמלים על שינויים בתקנון הקליטה שלהם, אשר בניסוחים מפותלים ובקריצת עין ימנעו קליטה על רקע מוצא אתני. אני גזען קטן, משום ששכני הבדואי, הגר במרחק עשרים צעדים ממני, ואביו הזקן שהיה על ההר שנים רבות לפניי, לא יוכלו לעולם לבנות בית חוקי על אדמתם, מסיבה אחת ויחידה - מוצאם ודתם. שנים ניסיתי לספר לעצמי סיפורים, אתם מכירים אותם: "עדיף להם לגור במקום אחר", "מה הם יעשו ביום הזיכרון", "לא באנו לכאן כדי לגור ביישוב מעורב", ושאר תירוצים. עד שהתבגרתי והבנתי - זה המוצא, טמבל. רק המוצא האתני, שמבדיל ביני לבינו. ועם כל שאר ההסברים, כמו שאומר הפתגם הערבי, "לך תרצף את הים". אני גזען קטן, כי שערי חלק מהיישובים במועצה האזורית שלי סגורים ביום ובלילה במעין התרסה מבדלת, לאמור - "כאן גרים אנשים טובים, אל תיכנסו". אני גזען קטן ולא גדול, כי אני אדם טוב, וילדיי וחבריהם התנדבו לסייע לשכנים קשי-יום בעיר הערבית הסמוכה, ולבי נכמר למראה המובטלים בלשכת העבודה שלהם. אך ביישוב שלי נראים כולם דומים לי, השכלתם ורמת חייהם כשלי או למעלה ממנה, כולם לובשים לבן בראש השנה, ואין אחד בהם שעורו שחור. בטיעוני ההגנה, אוכל לומר שגדלתי בקיבוץ, וחברה שבה הרכוש משותף והאחריות הדדית רשאית, מן הסתם, לברור מי מצטרף אליה והופך לשותף מלא. לכן אך טבעי היה בעיניי ש"ישוב קהילתי" מנסה גם הוא ליצור קריטריונים לקליטה. אלא שההתיישבות על הרי הגליל, כך התחלתי להבין, אינה רק בתים נאים בינות לעצים ושיחים, ושלטים המבשרים על קליטה ומוצבים בפיתולי הדרך, ומודעות פרסום בעיתונים המשווקות "איכות חיים". ההתיישבות הזו מושיטה לשכניה יד אחת ידידותית ומזמינה, ויד שנייה מונפת בתנועת דחייה: "בואו בהמוניכם לגור איתנו, אלא אם כן אתם...". וכאן מתחילה רשימה נסתרת מן העין ונחבאת מאחורי ניסוחים מעורפלים ומכוני מיון מתוחכמים, שתפקידה להרחיק את הרוב ולקלוט את המעט. טוב לי ביישוב שבו אני חי, טובים השכנים בעיניי. הצבע הירוק מרגיע, והשקט מסביב משכיח מעט את המולת העולם החיצוני. נוח לי עם עצמי ועם עולם ערכיי. המערכת הסובבת - מוסדות רשמיים ולאומיים, מועצה אזורית, ועדות יישוביות של מתנדבים גדושי רצון טוב - דואגת להקיף אותנו בחגורת בטיחות, עטופה באריזה יפה ומשובבת לב של מילים רמות שצלילן נעים: ציונות, צביון יהודי, קרבה לטבע וחינוך טוב, חיי קהילה. ולכן נשארתי אני גזען קטן. לא מזיק ולא צועק, לא שונא ולא מקלל. שוחר טוב ונוח לבריות, ומשאיר את מלאכת ביצור החומות סביבי לרשויות, משתדל ככל יכולתי להימנע מלהפריע. קטן.