היום, זמן רב אחרי השואה, עדיין יש בינינו אנשים שעברו אותה. אפשר לחלק אותם לכמה קטגוריות. כאלו שלא רצו לקבל פיצויים מגרמניה, גם אם מגיע להם, כי אינם רוצים כל קשר או מגע עם הגרמנים, והם אפילו נמנעים מלקנות תוצרת גרמנית. יש סוג נוסף הטוען שמצווה לקחת מהגרמנים לאחר מה שעשו לעם היהודי. ויש קבוצה שלישית שהפיצויים הם הדרך היחידה להיטיב את חייהם לאחר מה שסבלו, להמשיך להתפרנס ולהסתדר בארץ. לקבוצה אחרונה זו שייכת משפחת מרינסקי של הזוג לייטשה - תיקי דיין - ויוסל - אבי אוריה - עליהם כתב הלל מיטלפונקט לפני כשלושים שנה, וליתר דיוק 28 שנה, את מחזהו "מכולת", המועלה כעת מחדש בשיתוף פעולה ראשוני בין תיאטרון הקאמרי ובית לסין ובבימויו. המחזה כבר הוצג בארץ בשנת 1982 בהבימה וכעת מועלה מחדש בבימוי חדש עם שחקנים חדשים. לפני כארבעים שנה גרה ביפו, בצמצום ובמריבות, משפחה שרוצה להיטיב את חייה, כי היא מחכה לקבל פיצויים מגרמניה. זאת משפחה המתכננת את חייה העתידיים שלה על-סמך הפיצויים שאמורה לקבל. המשפחה רוצה לעבור מהמכולת הישנה ביפו לחדשה בבת ים, וכך יהיה גם חדר לבן שלא יצטרך להריח את ריח הדגים מהמכולת. האישה היא הדמות הדומיננטית בבית. היא מפקחת על הכל. היא הרוקמת את התוכניות על-חשבון הפיצויים שחמה צריך לקבל. תוכניות אלו נעשות מבלי ליידע אותו, דהיינו - בלי "בעל הבית" של הכסף. זאת הדרך היחידה, לדעת האישה, להיחלץ מהמשבר הן ביחסים עם בני המשפחה והן מהסביבה הלא נעימה ומהצפיפות. ההצגה מוגדרת כקומדיה. יש מצבים קומיים למכביר והנושא הרציני מוגש בצורה קלילה ומבדרת. כמובן שיש סיבוכים וכמובן שגם הסוף מפתיע. הכל מוגש היטב. התפאורה סבירה. היא עוצבה על-ידי נטע הקר ומתארת חדר הנמצא מאחורי המכולת של המשפחה, כאשר חלק מהחדר משמש מחסן המכולת וחבית של דגים מלוחים ליד המיטה בה ישן הבן. התפאורה עמוסה בפרטי פרטים ומצרכי מזון. היא נאה ועלובה כאחד כיאה לחדר שנטשו הערבים וכעת מאוכלס במשפחה יהודית בראשית דרכה במולדת החדשה. עופרה קונפינו עיצבה את התלבושות בחן רב ואורי וידיסלבסקי ערך את המוזיקה שהיא עליזה במעברים בין סצנה לסצנה. לדברי המחזאי, זהו המחזה החמישי שכתב והוא מתאר את הרחוב בו גדל בילדותו ביפו. זה מחזה על חברת הגירה שהוא גדל בה, מעין מחזה ביוגרפי. הוא מכנה את מחזהו "המחזה היהודי הראשון" שלו. מחזה על אנשים ממזרח אירופה שעלו לארץ לא מסיבות אידיאולוגיות או ציוניות, אלא שהגורל הביא אותם לכאן, אל ארץ מקלט. קליטתם בארץ הייתה תלויה ברמה הכלכלית שלהם. זהו מחזה של אנשים שהחלום נותן להם טעם בחיים ותוך כדי החלום מפסידים את חיי ההווה. מכולת היא בעצם קומדיה המתארת בהומור המתובל בעצב את מצבם של ניצולי שואה ומשפחותיהם, החולמים על חיים טובים יותר בזכות הפיצויים. משחקם של עשרת המשתתפים בהצגה מעולה. כל אחד ממגלמי התפקידים הראשיים כוכב בפני עצמו, וכולם ביחד נבחרת של כוכבים המגלמים טיפוסים שונים עם התנהגות שונה, מנטליות שונה וצורת משחק שונה. יוסי גרבר נהדר בתפקיד הסבא דב בר. הוא נמרץ, מלא פעילות, מלא תוכניות, מלא כריזמה. מעיר הערות עוקצניות ונעלב כאשר מרגיש שהפך למיותר ופחות חשוב מהפיצויים שעומד לקבל. יצחק חזקיה בתפקיד אהרלה מקסים גם בשתיקותיו, בתנועות הגוף ובהליכתו המיוחדת מלאת החן וההדר. הוא גם פייטן עדין ורגיש. אומרים עליו שהוא אקסטרבגנטי וזה כנראה נכון. חנה רוט - גברת בוקסנבויים - מכניסה להצגה את הצד הקומי הגרוטסקי במידה, בצורה נפלאה. היא יודעת לדרוש את המגיע לה ישירות ובתוקף ולא מוותרת על דבר. היא "קלפטה" נהדרת. אבי אוריה כבעל - יוסל - נשלט על-ידי אישתו, אך הדבר אינו מונע ממנו להיות עצמאי ולקנות דברים חשמליים המוצעים במבצע. יניב לוי, הבן תנחום, רוצה לצאת מהמסגרת בה הוא נמצא ולצורך זה אינו בוחל באמצעים. הוא ה"קורבן" שחלומותיו אינם מתגשמים ומתנפצים לנגד עיניו. הוא אדם בודד שצחקו ממנו בילדותו וכעת רוצה אישה ובית חם בכל מחיר. יוסי קאנץ כקונה המכולת אנושי, עדין, נעים, מתחשב, אך גם דורש את המגיע לו בהתאם להסכם שנחתם. מעל לכולם מתבלטת תיקי דיין. היא המרכז, היא המפקחת על הכל, נמרצת, אנרגטית, מלאת חיים, פעילות, סידורים, חישובים, רוקחת את התוכניות הנעשות בלי ליידע את בעל הבית של הכסף הפוטנציאלי. נזכרת בעיירה בה נולדה ושומרת על כבודה בגעגועים לעבר, וחלומות לעתיד טוב יותר ותקווה שתצליח להפוך לישראלית אמיתית. כן משתתפים מיטל אבני כריבה, דנה שרייר כאסתר ומיכאל גמליאל ועוז ניסן כמעבירי הרהיטים. לראות או לא לראות? הצגה מרגשת, מבוימת ומשוחקת מצוין, המראה תוצאות השואה מזוית אחרת. הצגה מלאה הומור. מומלץ!