"וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" [ויקרא פרק י', פסוק ו'].
האש הנוראה שאכלה את העצים בכרמל, ואת הבתים ואת אוצר זיכרונות השנים הארוכות שנשמרו בין כתליהם, אכלה ארבעים ושניים שיות לעולה.
זאת שריפה בה כל מי שיקיריו נספו וכל מי שביתו אבד וכל מי שעברו השמור היה לאפר בוכה ואין לו מנחם וסופד ואין זולתו יודע לרדת לתהומות מספדו, אבל זאת אש שאחזה בשולי ישראל כולה וחרכה קירות חדרי לבנו ואין בנו איש שלא איבד גם הוא אבדה שאין לה ניחומים. היא שריפה של כלל ישראל ועליה, גם עליה, אמר הקדוש ברוך הוא לאהרון שעמד מול גוויות שני בניו השרופים וידום: "...כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'".
וכך נשקם, כל אדם את ביתו, כל איש את כפרו, אבל כלל ישראל, כל איש ואישה, יחלצו לשקם את ההר של כלל ישראל וכאשר ישוב ויכוסה ירק של חיים, יזכור ההר של כלל ישראל את הנספים של כלל ישראל וישמור בשרף החיים שיעלה בגזעי אורניו ואלוניו את הדמעה של כלל ישראל.