אחת התופעות המוזרות למדי בחיינו הציבוריים היא היכולת הגלומה באינטלקטואלים לומר דבר והיפוכו בנשימה אחת, ולעיתים קרובות אפילו באותו משפט. אשר כהן, במאמרו "אשליה ושמה משאל-עם" (מקור ראשון, גיליון 694 מ-26.11.10, עמ' 23) עושה זאת במאמר הנ"ל ומעלה תהיות קשות בקביעותיו הבאות:
א. דמוקרטיה ישירה פשוט לא מתאימה לישראל,
ב. אבחנה במציאות הישראלית בין משאל-עם למשאל האזרחים
ג. טענה שבחוק משאל-העם שהתקבל טמון פוטנציאל מעשי לעימות משברי חריף
ד. ...אנשי הימין שתמכו בחוק האמור חייבים ..."לענות בפומבי..." על השאלה האם יקבלו הכרעה שתתקבל במשאל-עם על חודו של הקול הערבי.
עד כאן מספיק דוגמאות לספר שלם ולא רק למאמר. אנסה להתייחס בקצרה לכל אחת מתהיות אלה ולשאלה מדוע הן בעיני תהיות ומדוע הן אנטי-דמוקרטיות במהותן.
א. דמוקרטיה ישירה;
אני כופר בטענה המוזרה שדמוקרטיה ישירה אינה מתאימה לישראל, משום שעוד קודם אני כופר בטענה שיש מקום לאבחנה בין "דמוקרטיה מתאימה" לחוקי הדמוקרטיה לדמוקרטיה "שאינה מתאימה" להם. מדינה שהיא דמוקרטיה - דהיינו: על-פי ההגדרה הבסיסית מקבלת החלטות באמצעות מנגנון דמוקרטי של הכרעת-רוב ציבור האזרחים בניהול נושאי המדינה, שאלת ההתאמה היא שאלה יתירה ומיותרת. הטכניקה הרצויה והאופטימלית ליישום המנגנון הדמוקרטי ראויה לדיון, אולם לדיון כזה אין ולא כלום עם התאמה או אי-התאמה טוען אשר כהן.
מנגנונים מתווכים בין העם לבין מנהיגותו הנבחרת, נגזרים מטעמים של צורך בניהול יעיל ומעשי של תחומי -פעולה שונים, אולם בשום אופן לא מתוך שיקולים שתוצאתם הפקעת זכותו של העם לקבוע את גורלו באופן הכי בלתי-אמצעי שניתן ליישום. לכל מנגנוני הביניים (שיטות הבחירה והייצוג) חולשות מובנות כאלה ואחרות ואין באף אחד מהם תשובה מוחלטת או אידילית לכל הסוגיות. אילו היינו זקוקים להוכחות לכך במציאות הישראלית, באו המניפולציה של רבין בהסכם אוסלו, של ברק ביציאה מלבנון ושל שרון בנסיגה מעזה והוכיחו זאת בצורה חותכת.
זאת ועוד, במדינה דמוקרטית העם (ציבור האזרחים) הוא הריבון ואין שום גורם המוסמך להפקיע זכות זו. ההיפך הוא הנכון: הציבור מאציל חלק מסמכויותיו לנציגים נבחרים - ברצותו יעשה כן, וברצותו יחדל או יחזיר לעצמו את סמכות ההכרעה בנושאים בהם הוא מבקש להיות פוסק אחרון בהכרעות יסודיות. זאת הוא עושה הוא עושה באמצעות משאל-עם. כאשר מאציל העם סמכויות לנבחריו, יש כמובן להקים ולנהל מסגרות, כלים ומנגנונים שיאפשרו ניצול יעיל ומבוקר של סמכות זו, ובכללם חוקה, בחירות מקדימות, בחירות לכנסת, הבעת אמון בממשלה, ועוד. בכל האמור לעיל, אין דבר וחצי דבר שאינו ישים לישראל כמדינה דמוקרטית.
ב. בין משאל-עם למשאל אזרחים;
בהקשר לחוק האמור, זו אבחנה סמנטית ומיותרת; משאל-עם ומשאל אזרחים במדינה דמוקרטית - חד הוא. משהוענקו לתושבי המדינה זכויות אזרח, אין נפקא מינה לאיזה לאום, עדה, קבוצה אתנית או דת הם שייכים. קיים ייחוד ישראלי בשאלה זו, הנובע מהעובדה שחלק מהאזרחים הערביים של ישראל, קשורים על-פי בחירתם קשר לאומי לערבים אחרים החיים מחוץ לתחומה של ישראל.
ערבים אלה שמחוץ לישראל, בחלקם הם יריבי ישראל ובחלקם אויביה. הזדהות לאומית של אזרחים ישראלים עם קבוצה זו, מעמידה אותם עפ"י בחירתם בניגוד עניינים לאומי עם הרוב היהודי של מדינת ישראל. במדינה דמוקרטית אין מקום לשלול את זכותם להשתתף בהכרעות המתקבלות במשאל-עם, אבל גם אין מקום לאפשר מצב שתתקבלנה בעזרתם החלטות שיעמדו בניגוד לרצון הרוב וישרתו דווקא את מטרות אויבי ישראל.
גבול הדמוקרטיה הסובלנית, זו המחפשת לנטרל "עריצות" אפשרית של הרוב, הוא במהלכים או החלטות שיישומם מסכן לדעת הרוב את קיום המדינה או את אופיה היהודי. אם ישכיל המיעוט הערבי להמנע מהשתתפות במשאל-עם המעמיד אותו במרכזו של קונפליקט ברור בין המדינה בה הוא חי כאזרח לבין קבוצה חיצונית ויריבה למדינה אליה הוא משתייך שיוך לאומי אבל בוחר שלא לחיות עימה ובתוכה, תפתר הבעיה כפי שהיא נפתרת בסוגיית השרות הצבאי. אם לא ישכיל לבחור בדרך זו, צריך מנגנון ההכרעה במשאל-העם לכלול פתרון למצב קונפליקטואלי זה.
דרישה זו אינה עומדת רק בהקשר למשאל-עם, היא קיימת גם כאשר הכרעות מתקבלות בכנסת, שבה לערביי ישראל נציגים בתוקף היותם אזרחיה. המבחן הקובע הוא שזכויות המיעוט אינן נופלות מזכויות הרוב, אבל גם אינן עולות עליהן, משמע אין לקבל גם "עריצות של המיעוט". במצב של ניגוד אינטרסים שלא ניתן לגשר עליו, יכריעו בכל מקרה "עריצות הרוב" או כוחו. דווקא משאל-עם הוא מנגנון שיכול יותר ממנגנונים אחרים (בחירות לכנסת למשל) לחדד שאלות העומדות להכרעה ולמקד אותן בנושאים פרטניים ומנותקים ממרחב ומגוון של סוגיות אחרות, וכך לצמצם את מורכבות תהליך קבלת ההחלטות ואת היקף ההחלטות בהן בולטת החולשה המובנית של הדמוקרטיה - "עריצות הרוב".
ג. בחוק משאל-העם פוטנציאל משברי...
טענה זו פורמליסטית באופיה, בלתי ברורה עפ"י הפרוש הניתן לה במאמר ושגויה אל מול המציאות האמפירית. כל מרכיבי המשברים הקשורים פוטנציאלית בשימוש במנגנון משאל-העם, קיימים גם כיום, לפני כניסת החוק החדש לתוקפו. מאידך, גדולה יותר הסכנה הטמונה במצב הנוכחי, משום שרמת השקיפות בו ירודה יותר והאפשרות לניהול מניפולטיבי - בין אם מתוך השפעות פנימיות ובין אם בשל השפעות חיצוניות - גבוהה יותר, וכבר ראינו לכך דוגמאות לרוב.
חוסר אמון של הציבור בתהליכי קבלת החלטות בשאלות יסוד הנוגעות לאופיה וביטחונה של המדינה, הוא מרכיב סיכון גדול ביותר לדמוקרטיה בחברה שסועה, ויחד עם פערים כלכליים חריפים מהווה סכנה לקיומה של המדינה. חוק משאל-העם בא להפחית סכונים אלה במידה משמעותית.
מובן שקיים תנאי מוקדם שאותו צריך חוק המשאל להבטיח בכדי שייעשה למכשיר דמוקרטי חיובי: עליו להיות ברור וחד-משמעי ועליו להבטיח מנגנוני ניהול וביצוע מנותקים ככל האפשר מפוליטיקה עכשווית ומבוקרים בקפידה.
ד. האם יקבל הימין...
זו בוודאי שאלה תמוהה שלא לומר דמגוגית בהקשר לחוק החדש, משום שניתן לשאול אותה גם על המצב הקיים וכאמור יש סיבות-עבר טובות לעשות כן. מה ההבדל העקרוני בין הכרעה על חודו של קול ערבי בכנסת להכרעה דומה במשאל-עם?! ומשום שבכנסת קל הרבה יותר להשיג הכרעה בעלת אופי מניפולטיבי-גבולי בדרך אנטי-דמוקרטית מובהקת, מן הטעמים שפורטו בסעיפים קודמים, אך חסד עושה עימנו חוק משאל העם.
מדוע דווקא תומכי הימין בחוק חייבים "בהצהרת אמונים לדמוקרטיה"? האם אשר כהן יודע לערוב להתנהלותם של כל האחרים?! האם הערבים יקבלו הכרעה "על חודו של קול יהודי" בכל עניין ונושא?! האם השמאל יפסיק לחתור תחת אושיות המדינה ולגייס את אויביה מבית ומחוץ בנסיונות פתטיים להחזיר לאחור את גלגל ההחלטה ההיסטורית, כפי שהוא עושה לא פעם כיום?.
ניתן וצריך לשאול שאלות טכניות וארגוניות רבות באשר לדרך הנכונה לארגן ולנהל טכנית משאל-עם, לנסח ולהציג בפני הציבור כראוי את הסוגיות העומדות להכרעה, לאפשר דיון ציבורי ולטפל בחריגים ובמקרים גבוליים אם יהיו. קיים לא מעט ניסיון בנושאים אל בעולם ואין חובה להמציא את הגלגל מחדש, ובלבד שלא נעתיק מזרים מה שאינו מתאים לנו.
ניסוח ראוי של המשאל יכול לפתור סוגיה זו גם בטרם היות למדינה חוקה. התליית החוק בחוקה, אינה אלא תרוץ חסר ערך להתנגדות לחוק, התנגדות שסיבותיה אינן בחולשות החוק עצמו אלא באי-הסכמה עם הפרשנות של הימין לגבי מהותה של מדינת היהודים בארץ-ישראל, ובהתנגדות לכלי המימוש שהימין בונה בדרך לגיטימית לקידום תפיסתו, היה וישכנע את רוב הציבור בעמדותיו. הדמוקרטיה של הימין היא הדמוקרטיה המקורית, הדמוקרטיה של הכרעות באמצעות רוב תוך שיתוף הציבור בהכרעות עקרוניות. הדמוקרטיה של השמאל היא דמוקרטיה פוסט-מודרנית: הכרעה באמצעות רוב אם היא תואמת את השקפות השמאל ובאמצעות המיעוט, אם לאו.