תענית עשרה בטבת, צום העשירי, אשר חל היום, ונועד לציין את יום תחילת המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים, לפני 2,568 שנה, 'תוגבר' בשנת תש"ט, על-ידי הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל זכר צדיקים לברכה, אשר הורו לקיים ביום זה את 'יום הקדיש הכללי', להתייחדות עם זכרם של ששת מיליוני אחינו ואחיותינו קדושי השואה, שנספו במיתות משונות ואכזריות בשנות הזעם ת"ש-תש"ה, בידי הנאצים ועוזריהם משאר העמים.
קביעת יום הקדיש הכללי לעשרה בטבת, קדמה להחלטת הממשלה והכנסת להכריז על יום כ"ז בניסן כ'יום הזיכרון לשואה ולגבורה'. למרבה הצער, התעלמה הממשלה דאז לא רק מהחלטת הרבנים הרצוג ועוזיאל, אלא גם מן העובדה שעל-פי פסיקת השולחן ערוך, אין מתענים ואין מספידים בחודש ניסן, אין אומרים בו צידוק הדין ואין בו נפילת אפיים.
קביעת יום הזיכרון דווקא בכ"ז בניסן, נועדה להזכיר לעצמנו ולדורי דורות, כי לא כולם הלכו למותם כ'צאן לטבח' (אוי, כמה צורם, מכאיב ומעליב ביטוי זה, השאוּל מישעיהו: "כשה לטבח יובל", ומתהילים: "נחשבנו כצאן טיבחה"; אבל מיטיב, כמה נורא לומר זאת, לשקף את המצב בשנות הזעם), וכי היו גם גיבורים אמיתיים שהרימו אגרוף קפוץ מול המפלצת הנאצית, הלא הם קומץ הצעירים מתנועות הנוער היהודיות, שהניפו בתוך גטו ורשה את נס המרד בצורר הנאצי. המרד הוכרע על-ידי הנאצים ביום כ"ז בניסן - הוא המועד שנבחר על-ידי מפלגת השלטון דאז להנציח את גבורת מורדי הגטו ואגב כך את כל קרבנות השואה האיומה.
וכך 'זכינו' לשני ימי זיכרון לשואה, האחד באווירה דתית-יהודית והשני בעל אופי ציבורי ממלכתי.