אטימות לב של צבא כובש

מידה רבה של אטימות לב צריכה להיות, כאשר מחליטים לסתום בורות מים של רועי צאן בהרי יהודה. זה אות קלון לנו כחברה, שאיננו נזעקים ומונעים את הפשע של סתימת בורות מים. במסורת התרבותית המפוארת שלנו שרים שירי הלל לחוצבי בורות מים: "...וַיַּחֲצוֹב בּוֹרוֹת רַבִּים, כִּי מִקְנֶה רַב הָיָה לוֹ...". שירת ההלל לעוזיהו, מלך יהודה, בדברי הימים (ב', פרק כ"ו, 10), ניצבת מבוישת ונכלמת, כאשר היא עדה לאטימת בורות חצובים בהר, מקורות חיים ראשוניים בהרי יהודה. קשה להשלים, שחיילי צבא המיועד להגנה ורשויות הממשל בשטחים הכבושים אטמו 11 בורות מים. בארץ הענייה במים, בורות המים הם מקור חיים לאדם ולצאן בהרי יהודה, אך למרבה הצער והכאב, חיילי הצבא במדינתי בפקודה אטומת לב אטמו את בורות המים של רועי צאן פלשתינים. חלקם משמשים אותם כבר משנות הארבעים של המאה הקודמת. החומש שלי חש מושפל, כאשר הוא שר את השירה הנפלאה בספר במדבר (פרק כ"ו, 17): "אַז יָשִׁיר יִשְׁרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזּאת עָלִי בְּאֵר עָנוּ לָה. בְּאֵר חֲפָרוּהָ, שָׁרִים כָּרוּהָ...". מול שירת ההלל בחומש לכורי בורות מים, באותו גב הר ושיפוליו, אנו עדים ליריקה ופגיעה בנכסי התרבות שלנו, כשהטרקטורים עלו ופשטו על בורות המים. קשה להשלים עם פקודה לנתצם עד עפר. שירת "עלי באר" בספר במדבר דמעה כאשר בור אחד בשיפולי רכס מדברי מתוך 11 הבורות, שהכיל 20 אלף קוב מים, שהוזרמו אליו בתעלות מדבריות, נופץ כליל על-ידי הטרקטורים, והמים היקרים לאדם ולצאן נשפכו ברחבי מדבר יהודה. עמל ויזע של עשרות שנים בחפירת התעלות המדבריות ירד לטמיון באבחת רגע של החלטה זדונית ובאבחת רגע של פעולת טרקטור שסתם את הבור. הכיבוש במלוא כיעורו היכה מכה אנושה עמל ויזע של עשרות שנים לתכלית אחת - לתת מים וחיים לאדם ולצאן בהרי יהודה. יש לי הרבה מילים טובות לארגוני זכויות האדם, שמספקים מים במכליות לאזור הנפגע. לצערי, הפתרון הזה הוא מזערי. הרצון הטוב של ארגוני זכויות האדם ראוי לכל הערכה, אך יש לומר באומץ לב, שזה פתרון ננסי למצוקה הקשה אליה נקלעו אלפי פלשתינים, עובדי אדמה ורועי צאן, החיים על גב ההר ובשיפוליו. מי שהחליט על אטימת בורות המים בהרי יהודה לא קרא את ספר בראשית (כ"ו, 25) על יצחק אבינו, שבאותו אזור, דבר ראשון אחרי שהוא הקים את אוהלו הוא בונה מזבח לאלוהיו וחופר בור מים לאדם ולצאן. בהמשך הפרק, כאשר הוא מדרים, אנו קוראים על העמל והיזע של יצחק ועבדיו בחפירת בורות - בארות מים - שבעה בורות עד שהגיעו למנוחה ולנחלה. והמקום הזה מונצח עד היום בשם באר שבע. המינהל האזרחי בשטחים לא עוצר את גל הבנייה הלא חוקית בשטחים - בעלי, בעפרה ובברוכין - וגם לא הורס בתים, שנבנו על קרקע פרטית של פלשתינים כמו בעמונה או בגבעת אסף. אותו מינהל אזרחי לא עוצר באדום, וסותם בורות מים של פלשתינים. לאותם סותמי בארות מים חיים בגב הר יהודה ובשיפוליו המדבריים כיוון משורר תהילים (פרק נ"ה, 24): "...תּוֹרִידָם לִבְאֵר (לבור) שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָּמִים וּמִרְמָה...".