פעם היריבים הפוליטיים שלי היו אנשי הימין. אחר-כך הם הפכו להיות "אנשי ארץ ישראל השלמה". לאחר מכן - "מלח
הארץ", וכיום - "הנאמנים". פעם אני הייתי "שמאלני". אחר-כך - "יפה-נפש". לאחר מכן - "אנטי ציוני", כיום - בפשטות "בוגד". פעם להיות בעד "ארץ ישראל השלמה" הייתה דעה. כיום מספיק לצטט אמירה מכלילה על ה"אומה הערבית", לחבר אליה את המילה "ירושלים", ואם אפשר - לציין התחזקות רוחנית כלשהי, עדיף בהטעמת המילה "אלוהים". כל יומרה לנסות ולהשחיל תובנות אחרות מושלכת לתיקיית "הבוגדים". פעם הייתה הבנה שדמוקרטיה זקוקה לריבוי דעות כמו לחמצן. היום ישנה אשליה של ריבוי דעות: מצד אחד אלו שמוכנים להקפיא את הבנייה בהתנחלויות לשבוע, ומהצד השני אלו המוכנים להקפיא את הבנייה בהתנחלויות לשבעה ימים.
כאשר קבוצה פוליטית גדולה בישראל מדברת בשם בורא עולם, אין מקום לדיון פוליטי. ואכן, נושאים מרכזיים בדיון הציבורי - כירושלים, או הגיוס לצבא - הפכו להיות לכספות פלדה בלתי חדירות. אותה הילה מקודשת אופפת גם את הדוברים בשם "בטחון-המדינה". רק חולה נפש וחסר אחריות, או במילים אחרות "שמאלני", ירשה לעצמו לשאול כמה ארוחות צהריים למפעל ההזנה בבתי הספר אפשר היה לממן במיליארדים שהמדינה מוציאה על אחזקתם של גדודים שלמים בשמירה על מאחזים והתנחלויות.
פעם לא הייתי חושב פעמיים לפני שביטאתי את עמדותיי. כיום, אם מדברים במובן המלא של המושגים "דמוקרטיה", "שוויון הזדמנויות" ו"זכויות טבעיות ואזרחיות", עלינו להידחק בצפיפות כפויה תחת המטריה של מפלגה פסבדו-שמאלנית בעלת שלושה מנדטים.
אין לי מה להלין על ש"הצודקים" ו"הנאמנים" אינם מרגישים בחסרונן של הדעות הנגדיות. אנשי-דת, אנשי צבא ופוליטיקאים אופורטוניסטיים, אינם אוהבים כאשר מישהו מטיל ספק באמיתות ה"אלוהיות" שלהם. לעומת זאת, מהיכן חוסר הביטחון העצמי של מה שפעם היה "השמאל" הישראלי? חוסר ביטחון זה מונע מאלו שפעם החזיקו בביטויים כ"שלום" ו"דו-קיום", לנסות לחזור ולמלא איתם כיכרות.
כל-כך הרבה "פעם" בתולדות השמאל הישראלי, כל-כך מעט "עכשיו", ושום "מחר". התזה השולטת בשיח הישראלי גורסת כי העם בישראל "התפכח" ו"יישר לימין". אם יש אמת בטענה זו, אז המצב ה"קריטי אך יציב" של השמאל הישראלי משקף את המציאות. מאידך גיסא, ניתן להכיר בעובדה שהשמאל הישראלי איבד את מרבית קולות-בוחריו ליריד ההבלים של האסקפיזם הישראלי. הקבוצה ש"פעם" מילאה כיכרות ומנדטים, חוטפת הטחות "בוגדים" בכל פעם שהיא לוחשת שלכל עם מגיעה מדינה משלו. קבוצה חבוטה ומיואשת זו ממתינה בסבלנות מהולה בסקפטיות, לשמוע שוב משהו עם ניחוח של "פעם", משהו עם ניחוח של שמאל אמיתי ואמיץ, לא מתנצל ולא מתחסד. שמאל שאינו מרגיש צורך להצדיק חיסולים ממוקדים - בשביל לקבל "היתר" לדבר על משא-ומתן לשלום.
את כל שהיה לשמאל, הוא איבד במו ידיו. לאחר הכישלון של
אהוד ברק כראש ממשלה, השמאל לקח על כתפיו את כל הצרות שקרו למדינה. השמאל הישראלי, שכנראה לא היה מספיק נאמן למשנתו, נבהל מהאינתיפאדה השנייה, וברח מהעשייה הפוליטית תוך כדי בכי והתנצלויות. בהמשך הדרך הוא החל להפנים את ההאשמות מימין, ולעשותן לשלו. במקום לדבוק ב"חלון ההזדמנויות" ושבירת הדינאמיקה של סכסוך הדמים, השמאל דחה את "הסכמי אוסלו". במקום להמשיך ולהוכיח את העם בישראל על תפישתו האגוצנטרית, הוא אימץ לחיקו את מנטרת ה"אין פרטנר".
השמאל הישראלי לא ישוב לימיו הטובים עד שלא יחזור להיות שמאל במלוא מובן המילה. שמאל חייב להיות מחובר למושגים כ"תקווה", "עתיד", "אומץ לשנות ולהשתנות". שמאל פוליטי המשתוקק לקבל גושפנקה מימין משיחי, יאבד גם את שלושת המנדטים הנוכחיים שלו.