מי שעוקב אחרי התגובות הפוסט-שריפתיות בציבור יכול להבין באופן כללי מה הבעיה במחדלי המערכת הישראלית, אם מישהו בכלל יכול להבין ולשנות את המצב. ההיסטריה, ההסתה נגד ראש הממשלה באמצעות איומיו של אב שכול, התביעות הניחרות להקמת ועדת חקירה ממלכתית, דפוסי ההתנהגות המפחידים של כמה מערוצי התקשורת, הדוח של מבקר המדינה שאינו מתמקד בבעיה האמיתית של מערך הכבאות - כל אלה עלולים לבשר ששום דבר טוב לא יקרה במערך הזה, או בכל מערך מושחת ולא יעיל אחר במדינה. אפשר להתחיל בניצב בדימוס זאב אבן-חן ששכל את בתו טופז באוטובוס השב"ס. הדברים שאמר נגד ראש הממשלה נתניהו, הקו שהוא נוקט - לאמור, תביעה לחקירה פלילית נגד נתניהו, הסגנון שמשתמעת ממנו הבטחה לרדיפה אישית של ראש הממשלה בסיוע אגפי של כל הגורמים בערוץ 2 ובעוד איזה עיתון ערב גדול. תסלחו לי, אבל על-אף שלכאורה אין פה איום חד-משמעי כלפי נתניהו, הסגנון והסך-הכול משדר איום. זהו הז'אנר התקשורתי החדש: במקום המון צמא-דם בכיכר - שימוש בקורבן ספציפי של אירוע כלשהו כדי לשדר דברי הסתה. מכאן יכול אבן-חן ללכת במקרה הטוב לפוליטיקה: אולי יתברג ברשימת קדימה לכנסת. בתרחיש הגרוע ביותר, זה ייגמר רע. לא במישור הפוליטי. הטונים של אבן-חן מובילים לאלימות. אבל יותר חשוב, הם מסייעים לכל מי שרוצה להתחמק מביצוע הרפורמה המתבקשת בשירותי הכבאות. רק עכשיו אנחנו מתחילים לקבל תמונה באשר לריקבון של המערך. ושוב, גם אם היה מערך יעיל ומיועל, וכפול בגודלו, עדיין השריפה הייתה מכלה את מלוא ההיקף הנורא בכרמל. ייתכן שהתוצאות אף היו גרועות יותר, כיוון שהמנהיגים היו מתפתים להאמין שמערך הכבאות הוא יעיל דיו כדי להתמודד עם השריפה. העובדה שראש הממשלה הבין מיד שאין ביכולתה של מערכת הכבאות להשתלט על השריפה היא שהניעה אותו לפעולה נכונה, וההשמצות הפראיות של ערוצי תקשורת מסוימים נגדו פשוט מעוררות בחילה. זו תערובת של גבלס ואמא תרזה. היום כבר ברור מי באמת שולט בשירותי הכבאות, שפתאום כולם מתעניינים בהם. מדובר בשלושה גורמים: הראשון הוא השלטון המקומי בראשותו של שלמה בוחבוט; השני הוא ההסתדרות בראשותו של עופר עיני, שהבין שצריך עכשיו להתחיל להשתלח בשר האוצר שטייניץ; והשלישי הוא כנראה מרכז הליכוד, שראש איגוד הכבאים חבר בו ולא נטעה אם נאמר שחבר מביא חבר. כלומר, הגנגרנה הזאת מוגנת מכל עבריה: שמאל, ימין ושלטון מקומי. ראש הממשלה ושר האוצר משולים לדוד העשיר שהגנגסטרים באים אליו עם אקדח לרקה: שימו חצי מיליארד שקל עכשיו על השולחן! אפשר רק לשבח את האוצר שסירב להניח את הכסף על השולחן בשעה שכל האתוס של ראשי הכבאות הוא "קח את הכסף וברח!". אז מה עושים? קודם כול, לא להתפתות להזרמת תקציבים כתחליף לרפורמה מהפכנית בשירות הכיבוי. אם דרוש תקציב לרכישת ציוד כיבוי, אבל רק למטרה זו, אז צריך לעשות זאת. אבל הדרך לפעול היא על-ידי מעקף של המערכת הרקובה הקיימת היום. אני לא מאמין שמישהו מסוגל לפרק את המערך הקיים ולהקים במקומו את חיל הכיבוי הארצי. הדרך לעשות זאת היא להקים חיל כיבוי ארצי ללא קשר לשירותי הכבאות הקיימים. אם יש היום 1,500 כבאים בארץ, צריך לגייס עוד 1,500 למערך החיל החדש. החיל יוקם מאפס. אנשים חדשים, אתוס חדש, מפקדי כבאות חדשים, דרישות מקצועיות, תורות הפעלה. הכול מהמסד. זה יהיה גוף לאומי, ללא שום קשר להסתדרות. האתוס שלו יהיה כמו של חיל מקצועי בצבא, אבל הוא לא יהיה במסגרת צה"ל. הוא צריך להיות עם אתוס מקצועי והתנהגותי כמו הימ"מ במשטרה. במקביל יתקיימו שירותי הכבאות הקיימים, על חולייהם ושחיתויותיהם. זאת לא קרונשטאדט ולא ליל הסכינים הארוכות. לא יעמידו אנשים אל הקיר. אבל לא יהיה מנוס מלנוון את המערך הקיים, אלא אם כן יואילו הכבאים לשתף פעולה בשלב מסוים עם הרפורמה וינתקו עצמם מהגורמים שמסוככים עליהם היום. לפי דעתי, דווקא בנקודה זו החיבור בין נתניהו, ליברמן ואהרונוביץ' יכול להניב תנופה להקמת חיל כיבוי ארצי - בתנאי שלא יקום פה עוד גוף מושחת שהמינויים בו הם תולדה של שמור לי ואשמור לך. המסיתים שבאים אחרי המציתים מעוררים ייאוש. האם עדיין קיימת אפשרות בתרבות הציבורית הישראלית לחולל רפורמות ושינויים עמוקים במערכות מנוונות?