פרשת שמות: לידתו, רגישותו ומנהיגותו של משה

הַמֶּלֶךְ אֵינֶנּוּ חָדָשׁ

הַמֶּלֶך אֵינֶנּוּ אַחֵר וְהוּא אֵינֶנּוּ חָדָשׁ

הַמֶּלֶך כְּפוּי טוֹבָה וְעַל כִּסְאוֹ חָשַׁשׁ

כְּשׁעַמּוֹ סָבַל וְהִתְמָרֵד בַּסַּכָּנָה נוֹפֵף

וְחִוָּה עַל הַגּוֹרֵם לָהּ עַל אֲחֵי יוֹסֵף

חָשַׁשׁ פַּרְעֹה מֵיִשְׂרָאֵל כִּי עָצַם מְאֹד

חָשַׁשׁ פֶּן עַמּוֹ אָז יִתְקוֹמֵם וְיִמְרוֹד

חָשַׁשׁ מֵיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לָמַד לִשְׂרוֹד

בְּשָׁמְרוֹ מוֹרַשְׁתּוֹ יִחוּדוֹ וּשְׂפָתוֹ עוֹד

בִּרְבוֹת הַשָּׁנִים הִתְבָּרֵר כִּי הָאֵכוּת

בָּאֱמוּנָה בְּאֵל עֶלְיוֹן ובְכוֹחַ הָאַחְדּוּת

בְּכוֹחָה לִשְׁמוֹר עַל עַם בְּכֹל תְּנַאי

יְהֵא הָאוֹיֵב חָמָס וָאָפִילוּ אַשְׁמֶדַאי

משבעים נפש לעם בני ישראל בספר שמות, עמנו נמצא במצרים כבר קרוב ל-210 שנים מאז אמר יעקב לבניו רדו אל מצרים ושברו לנו שבר. כתוצאה מירידה זו ירדו יעקב ובניו וצאצאיהם מארץ כנען למצרים וישבו בארץ גושן. הישיבה יחד, איפשרה להם לקיים אורח חיים ייחודי, שונה משל המצרים. הם זכרו את מצוות אביהם וברכתו להם ושמרו בלבם את תולדות אברהם ויצחק, וכמובן את אמונתם. מלשון הכתוב בפרשה ברור, כי צאצאי יעקב לא נטמעו במצרים ונשארו נבדלים מהם. כל עוד פרעה שחי בתקופת יוסף חי, נשמרה עצמאותם וכבודם של בני ישראל, בהתחלת השלטון, משקם פרעה חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף ואת הטוב שהביא על מצרים ובייחוד לשושלת פרעה, אשר אליה שעבד יוסף את כל המצרים והפכו אצל פרעה לאריסים, כי יוסף גרם להם למכור את קרקעותיהם לפרעה כדי שישיגו חיטה ושעורה למחייתם ולקיום בני משפחותיהם. איך היה מעבר של בני ישראל מהיותם בני חורין שתוארו היטב בפרשת ויחי בסוף ספר בראשית לעבדים לפרעה כפי שהם מתוארים בפרשת שמות בספר שמות. עובדה זו אינה מקבלת ביטוי מפורש, היא נאמרת בפרשת שמות כעובדה וזה עולה מהפסוק: וישימו עליו (על עם בני ישראל כפי שכינה אותם פרעה) שרי מסים למען ענותו בסבלתם ויבן ערי מסכנות (ערי בתי האוצרות של פרעה) לפרעה את פתם ואת רעמסס [א, יא]. עבודה קשה זו למען פרעה שבצדה גם התפרנסו ופרנסו את משפחותיהם, לא גרמה להם להרגיש כי הם משועבדים לפרעה. בעוד המצרים חששו פן ירבה עם בני ישראל, בא הקב"ה ועשה כן ירבה. הלחץ הביא ליתר אחדות בעם וליתר עָצְמָה. וזה שראה פרעה בצאצאי יעקב עם בני ישראל. דבר זה הביא את המצרים לָקוּץ בחייהם מכוח שרידותם של בני ישראל. לידתו והופעתו של משה כמנהיג וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי [ב, א]. זה עמרם שנשא את יוכבד - בא רש"י ואומר כי שִׁפְרָה המיילדת זו יוכבד ואילו פּוּעָה המיילדת הנוספת זו מרים. מכאן שמרים כבר נולדה לפני הגזרה שגזר פרעה על המתת הזכרים, ואהרן הוא מבוגר ממרים גם הוא הבכור נולד לפני הגזרה, ואף על-פי כן נאמר: וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי [ב, א]. ותהר האשה ותלד בן ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ןתשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור. ואחותו מרים לפי התאור זו המיילדת פועה בתה של יוכבד שזו שפרה, וכך מתחיל סיפור לידתו וגדולתו של משה. משום מה לא מצאתי דברי פרשנות על לידתם של אהרן ומרים שכאמור הם נולדו לפני משה, ולפי התאור בתורה אמם היא יוכבד. המיילדות שדובר בהן, שפרה ופועה, הפרו את צו פרעה להרוג כל זכר, וזה הביא את יוכבד לשימו בתבת גֹמֶא. בסוף על שפת היאור. למעשה, התורה באה לתאר את לידתו של מושיעם של ישראל מעבדות מצרים ולקיים בכך את דברי הקב"ה לאברהם שאמר לו: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יַעֲבֹדוּ דַּן אנכי. שחרור העם מעבדות ויציאתם ממצרים מתחילים בלידתו של משה. רגישות משה למעשה עוולה בטרם היה משה למנהיג, מסופר כי כשגדל משה בחצר המלכות אצל פרעה, ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וַיַּרְא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול [ב, יב]. כי לא יכול היה לסבול מעשה עוולה כשהדבר טבוע בו מלידתו ובחינוכו בחצר המלכות. ושוב מסופר על ניסיון שני של משה להגיב על מעשה עוולה, אלא שהפעם מדובר בשני עברים שמנסה איש להכות רעהו, כאן כבר שמע את הביטוי: מי שמך לאיש שר ושופט עלינו [ב, יד]. כאן המדרש מדבר על רגישותו של משה לחמס. באמרו כי למרות שעקב התקלה שהייתה לו עם שני העברים וברח למדיין כפליט מפני פרעה שביקש להרוג אותו, כשהגיע למדיין ומצא את הרועים מתנכלים לבנות מדיין מלהשקות את הצאן נאמר: ויקם משה ויושיעם [ב, יז]. מכאן משה היה רועהו הנאמן של ישראל. אבן עזרא אומר על גדולתו של משה, שגדל בבית המלוכה בקרב אויבי עמו ולא בקרב עמו. אבן עזרא אומר כי הקב"ה גרם לכך שמשה יגדל אצל בית המלוכה כדי להכשירו להיות בעל תכונות מלכות ולא רצה הקב"ה שמשה יחיה בקרב עמו ולהיות בעל תכונות של עבדות. מכאן, לדעת אבן עזרא, יכול משה להנהיג את עמו כאחד מהם וביחד אם ינהג בפרעה בגינוני מלכות. כך צריכים להיות מנהיגינו, בעלי תכונות מיוחדות נעלות כדי שיוכלו להשפיע על העם במעשיהם ובהחלטותיהם ולהנהיגו ללא עוררין. ירמיהו כמשה - מנהיגים מלידה על משה ניתן לומר כי היה מנהיג מלידה, וזה גם נאמר בדרך אחרת לירמיהו בהפטרת השבוע. כשם שהקדשת משה כנביא נתקלה בענווה רבה ובאמירה אינני ראוי לכך, כבד פה וכבד לשון, כך מסופר בירמיהו, אשר לא חפץ להיות נביא מתוך ענוותנותו, אמר לו אלהים: כי בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך. וירמיהו כמשה אומר, אינני מתאים: כי נער אנכי. והשם אומר לו: על כל אשלחך תלך וכל אשר אצוך תדבר, כך עשה הקב"ה למשה אצל הסנה שבער ולא אוכל, ואצל ירמיהו בענף של עץ השקד. לא הייחוס חשוב, כי משה הוא משבט לוי והרי יעקב בברכתו אמר לשמעון ולוי: כלי חמס מכרתיהם... בקהלם אל תחד כבודי [ויחי מט, ה]. ואף על-פי כן היה לגדול הנביאים בכל הדורות, גם הכהונה הגדולה שניתנה לאהרן משבט לוי. ודבר נוסף ראוי שייאמר כאן על לידתם של מנהיגי הדורות מחוץ לארץ ישראל, משה ואהרן במצרים ובני משה במדיין, וזה לבדו איננו גורם לכך שלא יהיה קשר נפשי חזק של כל עברי לארץ ישראל. כי סוף המהלך של משה כפי שנוכח היה להביא את ישראל לארץ כנען. זאת קוראים דברי השם אל משה: לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם... פקד פקדתי אתכם... ואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש [ג, טז, יז]. לבסוף, כינויים של בני ישראל בפרשה זו, "העברים" שם הלקוח מכינויו של אברהם העברי אשר גלה את אלהים שהיה לאלהי העברים. משה חשש פן העברים במצרים לא יאמינו לו כי דיבר עם האלהים ומשהניח את דעתו בדרך שבה יאמינו לו, אמר משה: לא איש דברים אנכי. אמר לך ואהיה עם פיך. כי משה נבחר על-ידי השם להיות נביא מלידה. בְּדַבֶּרְךָ אֶל יְרִיבְךָ הַאֲמֵן בְכוֹחֲךָ

כִּי אָז יְרִיבְךָ יַאֲמִין בְּךָ וִיכַבֶּדְךָ

אַל תְּזַלְזֵל בַּיָּרִיב וְאַל תִּתְעַלֵּם

פֶּן יַעֲלֶה הַמְחִיר וְתֵאָלֵץ לְשַׁלֵּם

כֹּל יָרִיב כּמַטְבֵּעַ שְׁנֵי פָּנִים לוֹ

פַּעַם צָבוּעַ חֶלְקִי וּפַעַם צָבוּעַ כְּלּוֹ

קַבּלֵ הַכֵּנוּת וִּמִצְּבִיעוּת לְהִתְעַלֵּם

אִם לֹא תַעֲשֶה כֵן תֵּאָלֵץ לְשַׁלֵּם

כַּךְ בָּא מֹשֶׁה אֶל פַּרְעֹה וְאָמַר לוֹ

שַׁלַּח עַמִּי בָּאתִי לְחַלְצוֹ מִסִּבְלוֹ

אִם תֶּמָאֵן וּמִדִּבְרֵי הָאֵל תִּתְעַלֵּם

תְּכֶּה קָשׁוֹת גַּם בַיָּקָר לְךָ תֶּשַׁלֵּם

הֲאִם לֶקַח מִצְרַיִם נִלְמַד

אוֹ עִקְשׁוּת נִשְׁאָרָה לָעַד