חורף שחון

דווקא בשניים מן הסיפורים הקצרים יותר בקובץ זה - "ג'פרי בקהיר" ו"עונת המתים" - חזרה קסטל-בלום במקצת לעוקצנות סאטירית סבירה. בסיפור הראשון היא נועצת סיכה סאטירית בשלום שנחתם בין ישראל ובין מצרים, ובסיפור השני היא יורה חץ סאטירי בפולחן האבל, שמאדישות למוות הַשכיח בצורות שונות בהווייתה של המדינה - מקיימים אותו הישראלים בשקדנות. אגב, אין דמיון בין הסיפור "ג'פרי בקהיר", ובין הסיפור "ג'ו איש קהיר", אשר נדפס ב-1989 בקובץ "סביבה עוינת", אף ששניהם מתרחשים בקהיר. דרך נקודת המבט של ג'פרי בן ה-50, מתואר מצבה העגום של השגרירות הישראלית בקהיר. כיליד ארה"ב, מחזיק ג'פרי ברשותו דרכון אמריקני, ולכן הוא היהודי היחיד הרשאי לחיות בקהיר, להפעיל בה מפעל לתפירת מכנסי ג'ינס ולשווק את תוצרתו במדינות ערב האחרות. אומנם בשנות ה-80', בעשור למלחמת לבנון הראשונה, למד שנים אחדות בירושלים, אך מאז לא ביקר בה. לקהיר הגיע בהמלצת אחותו של שגריר ישראל במצרים באותם ימים, אחרי שניהל איתה רומן קצר בסיום גירושיו מאשתו, ומאז הוא לכוד בה. בגלל תאוותו לכנאפות ולבקלאוות המתוקות של קהיר, הוסיף במשך תשע שנות שהותו במצרים 20 ק"ג למשקלו, ולכן הוא מתגעגע למאכלים שאכל בבחרותו בישראל, ובמיוחד לחומוס ולפלאפל, שהותירו אותו אז צנום וחטוב. אך למען עסקיו עם מדינות ערב אינו טס לישראל, כי אסור שתתנוסס חותמת שלה בדרכונו האמריקני. אך הוא נענה ברצון להזמנת שגרירות של ישראל במצרים להשתתף במסיבה לכבוד יום העצמאות, שבה הוא מצפה לטעום את המאכלים הישראלים של החג אשר אליהם הוא מתגעגע. בגלל "השלום הקר", התקינו כוחות הביטחון של שתי המדינות בהסכמה משותפת "מראות בכל הכיוונים כדי שהשמש תסנוור את הצופה-מלמטה" ותעלים את פרטיו של דגל ישראל המתנוסס על בנין השגרירות. ולכן, מאז ייסודה השגרירות, היא מהווה יעד מבוצר, וכל הנכנס אליה נבדק בפתח בקפדנות על-ידי שוטרים מצריים. כמו-כן נמנעים המצרים להיענות להזמנות של השגרירות הישראלית בארצם. אין הם באים להרצאות שמארגנת השגרירות והם גם מתחמקים מקבלת הפנים ביום החג שבו מציינת השגרירות את הקמת מדינת ישראל. ואכן מבחין ג'פרי כי למסיבת החג "שום אישיות מצרית בכירה לא הופיעה", ומטעמי נימוס שלחו המצרים "איזה זוטר, שבא לרבע שעה ולא אכל כלום, רק לחץ את ידו של השגריר והלך". ג'פרי היה מוחל למצרים על הכל - על הפיכת השגרירות הישראלית לשגרירות מוסווית וגם על האיסור שהטילו לשלח לשמים אפילו זיקוק אחד לכבוד החג - אך לא על כך ש"בגלל השלום הקר היה גם המזנון קר". מאחר שאי-אפשר היה לצלות בשר על האש, כללה התקרובת רק כנאפות ובקלאוות צוננות, שמהן ניסה ג'פרי להתנזר, לכן שתה הרבה. וכאשר כבר היה שתוי, הקיש על כוס היין ואמר בקול את האמת שכולם נמנעו מלומר אותה: "השלום בין ישראל למצרים הוא שלום עצוב. המסיבה הזאת עצובה, יהודים הם עם עצוב, ולכן הם אוכלים הרבה מתוק". ובסיום דבריו אלה "יצא משם דרך כל שומרי-הסף והזמזמים, תפס מונית ונסע הביתה". כוחו של הסיפור הזה הוא בנקודת התצפית של ג'פרי המבליטה את אכזבתו מהכיבוד "הרזה" שהוגש במסיבת החג בשגרירות. סתירה זו, בין ציפיותיו מהכיבוד לבין התקרובת שהוגשה, מאפשרת את החלפת התבנית הסיבתית, להסברת התפרצותו של ג'פרי שבה אמר בקול את האמת על השלום בין מצרים ובין ישראל, בתבנית האנלוגית, המסבירה את התפרצותו זו כתוצאה מ"השלום הקר" ששורר בין ישראל ובין מצרים מאז נחתם הסכם השלום ביניהן.

אף שהסיפור "עונת המתים" נופל באיכותו מהסיפור "ג'פרי בקהיר", כי ביחס לנושאו הוא בוטה ומתוכנן מדי למטרתו, מבליטה קסטל-בלום גם בו תופעה, מגוחכת לדעתה, בחיי החברה הישראלית. ממבנה הסיפור משתמעת טענתה, כי משום שהמוות כה שכיח בהוויית חיינו, הפכנו אדישים למספרם הרב של המתים, ואנו מחפים על אדישות זו באמצעות הפיכת האבֵלוּת לפולחן שאנו כופים על עצמנו בקנאות. משמעות זו מושגת בסיפור על-ידי תיאור התנהגותם האדישה של האבֵלים בשלוש זירות המספקות נפטרים לפולחן זה בהוויה הישראלית. הראשונה היא זירת המשפחה, שבה נפטרים המתים ממחלות ומזקנה. המספרת, שהיא צעירה מבנות המשפחה, מתבשרת על מות הדוד מחיפה. בהשפעת הבשורה, היא משחזרת במוחה את רשימת הנפטרים במשפחתה בעת האחרונה: אביה בישר ראשון כבר בשנות ה-80' את הבאות, אך עוד לפני מות אחיו מחיפה בהווה, היו שתי פטירות נוספות במשפחה. תחילה נפטרה דניאלה - בתו של הדוד מתל אביב - בטרם מלאו לה 50, ואחר כך נפטרה מישלין - בתו של דוד נוסף שלה, ממשפחת אמה - שהתגוררה מצפון לפריז. אף שאת המשפחה פקדה זה מכבר עונת המתים, כולם מתייצבים גם ללוויה בהווה - זו של הנפטר בן ה-87 מחיפה. המעקב אחרי התנהגותם ושיחותיהם בעת הנסיעה ברכבת מתל אביב לחיפה, בעת הלוויה ואחריה, חושף כי אין הם באמת שרויים באבֵלוּת, אלא רק ממלאים חובה משפחתית שממנה אינם יכולים להשתמט. השנייה היא זירת הקהילה. בשכנותה של המספרת מתגורר קשיש ערירי שבו מטפל עובד זר מפולניה. המטפל הפולני מעשן 40 סיגריות ביום, ושיעוליו מעידים כי העישון מקצר את ימיו. המספרת עוקבת אחרי השניים ומנסה לנחש, על-פי ההחמרה במצבו של הזקן ושל מטפלו, מי משניהם יקדים למות. אף שסדר המיתות לא היה חשוב - היא מבהירה - "חיכיתי לראות איך יסתדרו הדברים הפעם, באיזו אפשרות תבחר לה המציאות, ואיך תממש את בחירתה, ומה יהיו התוצאות". הזירה השלישית המספקת נפטרים לפולחן האבֵלוּת בסיפור מַקאבְּרי זה היא הזירה הלאומית. הפעם משתתפת המספרת בהפגנה הנערכת בככר רבין אחרי פרסום הדוח של ועדת החקירה על תפקוד הממשלה במלחמת לבנון השנייה. התיאור מבליט את ההפגנה כהצגה המבוימת על-ידי מפיקים ששכירתם עולה ממון רב: לוגיסטיקנים שהדפיסו סטיקרים וניסחו שלטים, צלמים המפעילים מצלמה ממנוף ענק, שדרים שזומנו מאמצעי התקשורת בארץ ובחו"ל ולהקת רקדנים המפזזת על הבמה ו"מחממת" את הקהל לפני הנואמים. קהל היעד של ההצגה הוא הציבור הנוהר בהמוניו אל הכיכר כדי להשתתף בפולחן האבֵלוּת על המתים - חובה שאין להשתמט ממנה בחברה הישראלית. רק בשולי הרחבה, על מעקה בניין העירייה, יושבות שתי אימהות של נופלים ומציגות את תמונות בניהן. הנופלים בתמונות מצולמים בלבוש אזרחי, וזה מעיד כי מדובר בלוחמים צעירים שזה מקרוב סיימו את כיתה י"ב. ובעוד המספרת מציעה לאימהות כוסות מים, מהללים העוברים על פני האימהות במבוכה את חיוכם היפה של בניהן. התיאור מסתיים בפואנטה: המספרת נמלטת מן ההפגנה, אך בדרכה החוצה היא חולפת על פני בחורה נֵכה, שעל משענת כיסא הגלגלים שלה הצמידה כרזה מאולתרת ובה המשפט "אני מוותרת על הכיסא שלי" - משפט שלא היא, אלא שרי הממשלה היו אמורים לומר.

נתוני פתיחה אלה, הקושרים למצבי משבר במדינה את היענותם של שני הישראלים לצאת מישראל, העניקו לקסטל-בלום הזדמנות לפתח סאטירות על תופעות שונות במדינה המצדיקות לקחת ממנה חופשה: נרפותם של שרי הממשלה, גחמותיהם של חברי הכנסת, התככים במפלגות, הביורוקרטיה של הפקידים, התגברות השחיתות כתוצאה מיחסי הון ושלטון, תרבות הידוענים, עריצות התקשורת וכדומה. ואף שהמו"ל של הקובץ קבע ש"קסטל-בלום מפתיעה אותנו שוב", מתברר כי היא לא ניצלה כלל את נתוני הפתיחה האלה לכתיבת עלילה קומית-סאטירית או עלילה אבסורדית-סרקסטית - הדגמים ששלטו בכתיבתה עד כה, אלא התקדמה מהם לסיפור מעשה ריאליסטי-הומוריסטי העוסק בעיקר בהתמודדות של ישראלי עם הקור ועם השעמום שכפתה עליו השהות באמריקה. למעשה, מתעסקים שני הסיפורים בזוטות: בטיפוסים מקומיים שהם פוגשים, בהסתבכויות שונות עם אלה שהזמינו אותם לארה"ב, בתקלות שכל תייר מועד בהן בהגיעו לארץ זרה, בחשד שעקב הסדרים המוקפדים של האמריקנים, לא יקבלו את מלוא השכר שהובטח להם ובדאגה ששכרם יפחת בגלל שערו הנוחת של הדולר בארץ. בחומרים טריוויאליים כאלה אפשר היה להאריך את שני הסיפורים הרבה מעבר לאורכם הנוכחי, אך באותה מידה ניתן היה גם לקצרם ולא היינו חסרים דבר. רק בסיפור "חיי חורף" שולבו הערות אחדות הלועגות לפרובינציאליות הקיימת בישראל, המזכירות את הביקורתיות ואת העוקצנות הנודעת של קסטל-בלום. במרכז הקהילתי היהודי פגשה "המספרת" מישראל את בני ארצה, ואף שהוציאה מהם את המידע שהיה עליה לאסוף - כך היא מסבירה את סיבת חוסר התלהבותם לשוחח איתה: "אולי משום שעדיין נשאתי על גופי את אבק הארץ". ועוד הערה מהסוג הזה: "השיחות עם הישראלים לכל אורך שהייתי העלו מספרים ועובדות מדאיגים מבחינת החזון של מדינת היהודים". וכמובן ניתן לצרף להערות הקודמות גם את ההערה המכלילה הבאה: "ארצות הברית היא הלם למי שמגיע מישראל ליותר מטיול. הסדר המוחלט והתקינות הבלתי מתפשרת הם שינוי רציני לעומת כל מה שרגילים לו בארץ". הכללה זו נתמכת גם על-ידי "צרור עצות קוהרנטיות" שסיכמה המספרת כרשימה שנועדה לסייע לישראלים, נוכח התקינות הבלתי מתפשרת של האמריקנים - אך בהפוך על הפוך ניתן להבינה כשורה של עקיצות על אי-הסדר המוחלט השורר בישראל. אך אין די בעקיצות "חלביות" אלה המרוכזות בסיפור "חיי חורף", ואשר אינן נמצאות כלל במקבילו - הסיפור "עבודה", כדי להצדיק את אורכו של סיפור זה וגם את זה של תאומו.

ספריה הראשונים של קסטל-בלום הסבו תשומת לב לכתיבתה לא רק משום שהיו פרובוקטיביים בתוכנם ובלשונם הדיבורית, אלא משום שסיפוריה כללו עלילות סאטיריות-אבסורדיות בסגנון חופשי-פרוע - שהיו שונות לחלוטין מהעלילות המכובדות-מסוגננות של הסופרות הוותיקות: יהודית הנדל, שולמית הראבן, רחל איתן, עמליה כהנא-כרמון ורות אלמוג. קסטל-בלום התבלטה בשונותה מהן בדומה לאופן בו התבלטה יונה וולך - בזכות מאפיינים "פרועים" דומים בנושאים ובתעוזה הלשונית - בין המשוררות שהצטרפו לשירה אחרי דליה רביקוביץ, דליה הרץ ותרצה אתר. הטקסט הסיפורתי של קסטל-בלום בספריה הראשונים היה שנון, אירוני ופרובוקטיבי, אך בה-בעת שיקף מנקודת מבט חריגה ורצינית את הטבע של הישראלים וגם את קלקלות החברה הישראלית. למעשה, בלטה קסטל-בלום בחריגות נושאיה, בסגנונה ובשפה שבה כתבה את סיפוריה גם בין גל הסופרות שעימן נמנתה: חנה בת-שחר, גבריאלה אביגור-רותם, יהודית קציר, לאה איני, מירה מגן, רונית מטלון, יעל הדיה, צרויה שלו ואחרות. והיא גם היחידה שספריה נערכו על-ידי שלושת העורכים שטיפחו סופרות וביצרו את מעמדן במשמרת "הקולות החדשים", הרביעית בסיפורת הישראלית, שהלכה והתגבשה משלהי שנות ה-80' ואילך: מנחם פרי עורך "הספריה החדשה", יגאל שוורץ עורך "צד התפר" של הוצאת כתר וחיים פסח עורך "עמודים לספרות עברית" של הוצאת זמורה-ביתן. ככל שסיוע עורך מועיל, אמור סופר לפתח - מוקדם ככל האפשר - שתי סגולות הכרחיות להתפתחותו כיוצר. האחת - יכולת שיפוט עצמי ביחס לאיכות יצירותיו, והאחרת - אומץ לב לגנוז יצירות שעל-פי שיפוטו נופלות באיכותן מאלו שכבר פרסם. דומה, שקסטל-בלום לא הסתייעה בסגולות אלה כאשר שחררה לפרסום את סיפורי הקובץ הזה, שבהם אינה מחדשת, אלא מנסה לשמור על מתכון כתיבה שאמנם הצליח בעבר, אך התבלה על-ידי חזרה עליו בספריה המאוחרים. בנוסף לאכזבה זו, הפואטית, מאכזב הכרך החדש גם כקובץ סיפורים. קובץ סיפורים אינו רק כינוס עלילות חסרות מכנה משותף תימטי או רעיוני בכרך אחד. כדי שיהיה קובץ - ולא לקט סתמי של סיפורים - על הסופר לכנס סיפורים המשלימים זה את זה באמצעות עמדה רעיונית משותפת. הסיפורים בקובץ "חיי חורף" אינם מבטאים עמדה רעיונית משותפת וגם בנפרד אינם משמיעים אמירה בעלת ערך. הסיפורים הם סתמיים ורדודים, כפי שרק סיפורים הנכתבים בלי התלהבות ובלי חדוות כתיבה יכולים להיות. הביקורת הנמתחת בסיפורי הקובץ הזה היא אַנֶמית וז'ורנליסטית, וכאלה הם גם תיאורי פיסות החיים המשורטטות בהם. כמעט כל סיפורי הקובץ מצטיירים כטיוטות ראשונות שהיה צריך להשקיע בהן עוד ליטוש רב, גם בתוכן וגם בניסוח. ועקב כך, הכרך "חיי חורף" אינו קובץ מגובש, אלא לקט של סיפורים המכחיש את ההבטחה, שכמנהגו, רשם עורכו על הדש האחורי של הספר, ודווקא בהבלטה: "אין מה לומר - קסטל-בלום מפתיעה אותנו שוב, ממש כפי שציפינו ממנה".

להשלמת מימדיו של הקובץ ככרך סיפורת, כללה בו קסטל בלום שני סיפורים נוספים, הנופלים ברמתם מהסיפורים האחרים - "אשת הסופר" ו"בדיקה", העוסקים בצרות של נשים הנקלעות לתחומים שבהם שולטים הגברים. ב"אשת הסופר" בחרה לבדוק את מקומה של האישה בעולם הספרות ובסיפור "בדיקה" פנתה לבחון את צרותיה של האישה בעולם הרכב. מאחר ש"בדיקה" הוא בעצם יותר פֶליטוֹן מאשר סיפור - אין הוא מגשים כלל את המטרה הפמיניסטית שהוועידה לו המחברת. צרותיה של הנהגת במכון הרישוי שבו עליה לבצע טסט שנתי לרכב שלה, אינן רק צרות של נשים. גם גברים מבלים לפעמים זמן ארוך במכון, וגם הם נאלצים לחזור על הבדיקה אחרי תיקון הליקויים שגילו בוחני המכון ברכבם. כפליטון, מתבלט סיפור זה כזר וכרדוד ביותר בקובץ. בסיפור "אשת הסופר" אין, וגם לא היה יכול להיות בו שום חידוש, אחרי המסה הפמיניסטית החריפה - "אשתו של ברנר רוכבת שוב" - שקראה עמליה כהנא-כרמון מן הכתב בשנת 1985, בטקס שבו קיבלה את פרס ברנר. אף שכביכול כהנא-כרמון התייחסה במסה זו לאשתו של ברנר, חזרה בה על הטענה שהשמיעה בשורה של מסות קודמות - כי בספרות העברית קיפחו הסופרים את הסופרות והם ממשיכים בכך גם כיום. במעמד הזה הוסיפה, שאילו כתבה אשתו של ברנר סיפורים של "זאב בודד", ברמת הסיפורים שפרסם בעלה המפורסם והנערץ, גם אז היו עמיתיה הגברים מנסים "למחוק אותה מהמפה". למעשה, בנוי הסיפור הזה של קסטל-בלום משני חלקים שאינם מתחברים בטבעיות. החלק הראשון הוא למעשה פליטון נוסף בקובץ הזה - פרודיה על סגנון הכתיבה המדעי, הנוהג למיין תופעות ולקבוע בנחרצות קביעות שקל להפריכן. ואכן ממיין חלק זה של הסיפור סוגים שונים של נשות מספרים. החלק השני הוא אומנם סיפורי מקודמו, אך זהו סיפור קומי על האופן שבו משכנעת בעורמה אשת הסופר את בעלה, אחרי שקצה נפשה בעריצותו ובגחמותיו, כי לטובת יצירתו מוטב להם שייפרדו. אף שהתכוונה לבטא בחלק הראשון את צרותיה של כל אשה שנלכדה במעמד "אשת סופר", השיגה קסטל-בלום תוצאה הפוכה דווקא, משום שבחרה לנסחו בסגנון פרודי, אשר הסיט ואף הרחיק את אמירתה ממטרתה הפמיניסטית. ואשר לחלק השני, הקומי, אף הוא אינו מגשים את האמירה הפמיניסטית, כי גם על בן-זוגה לחיים של סופרת אפשר לומר כי הוא לכוד במעמד "הבעל של". גם הוא כמו "אשת הסופר" חי כל חייו בצילה של אשתו המפורסמת, נתבע להתבטל מפניה, לסבול את גחמותיה ולעמוד לצידה כקישוט בהופעותיה בציבור. וגם עליו יהיה להתמודד עם התהפוכות במצב רוחה ועם תסכוליה בעת שהיא כותבת את יצירתה החדשה, ועם חששותיה ופחדיה מפני האופן שבו תקדם הביקורת את יצירתה אחרי שזו תתפרסם.