לו הייתה זו הפעם הראשונה שישראל מאחרת את המציאות, ניתן היה להשלים עם מציאות זו, אם כי בקושי. הרי מאז שנת 2000, המציאות טופחת על פנינו בגלל הרפיסות והמדיניות הביטחונית העקומה. בעת יציאתנו מלבנון, הכריז ראש הממשלה דאז,
אהוד ברק, מי שכיום מכהן כשר הביטחון, שאם חלילה יפלו קטיושות על ישראל, לבנון תהפוך למלכוד אש. למרות אירועים קשים ביותר שהחיזבאללה יזם ושפגעו בצורה נוראה בישראל, הרי שלא ניתנה כל הוראה לצה"ל להתחיל לפעול. מה שהצד השני הבין, ובצדק, שישראל מתקשה, מפחדת, נרתעת מפעילות נוספת שתסבך אותה בתוך לבנון שזה עתה יצאנו ממנה. ישראל שילמה, כאמור, מחיר כבד על כך.
גם בגזרה הדרומית ישראל הפקירה את אזרחיה במשך שמונה שנים. המראות הקשים של שדרות המופגזת, יישובי עוטף עזה הסופגים טילים ללא סוף, בלתי נשכחים. מדוע היה צורך להמתין שמונה שנים כדי לתת הוראה לצה"ל לעשות את מה שהוא אמון לעשות: להגן על ישראל. האסימון נפל ומבצע "
עופרת יצוקה" שינה את המשוואה. אז מדוע פעם נוספת חייבים להמתין לגרוע מכל? גולדסטון אמרנו כבר? ויש עוד ממד שאסור להתעלם ממנו: ישראל כיום מבודדת בזירה הבינלאומית כפי שלא הייתה שנים רבות. לצורך מאמר זה אין כל חשיבות אם ישראל צודקת או לא, אם האמריקנים בסדר או לא, ואם האירופים מסוגלים להשתחרר ממדיניותם המסורתית כלפי ישראל. העובדה היא שישראל מבודדת ואפילו הידידה הגדולה ביותר שלה כועסת עליה מאוד. כדי לצאת למערכה צבאית יש צורך במטרייה מדינית, ולדאבון הלב, אין לנו כזו בהישג יד.