"גומל לאיש חסד כמפעלו, נותן לרשע רע כרשעתו"

אמרו חכמים: "אין אפוטרופס לעריות". אין לשום אדם חסינות מפני כשלונו בעריות - "אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם, אלא לפרוש מן העריות והביאות האסורות" [רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, כ"ב, י"ז]. כולנו מועדים לפורענויות שיש להישמר מהן משום: "כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא" [קהלת, ז', כ']. משה קצב לא יצר יש מאיִן ולא פעל בחלל ריק ואינו הראשון או האחרון בעברייני המין. החברה שלנו פרוצה וטבעה של מתירנות שהיא רואה בסייגים המלצות בלבד, ומשום כך קלי הדעת שבה חוצים גבולות. זהו חשבון הנפש הנדרש מן האירוע המכונן שהיה לנו.

גם הזעם על האיש הוא אויב לחוכמה. מה יוסיפו ומה יגרעו הכעס, החימה וחרון-האף? ומה יועיל ולמי אם יקרעו את משה קצב לקרעים גזוּרים וישליכו אותם לכלבים, לעוף השמיים ולחייתו טרף? משה קצב הושלך ממרום מעמדו אל קרקעית הדומן, מי יִּמְשֶׁנּוּ משם? כשהוטבעה האימרה "כך חולפת תהילת עולם", התכוונו לתהילה החולפת בחלוף האדם המהולל מן העולם הזה. משה קצב קוּרקף מן התהילה שהייתה מנת חלקו בעודו חי במלאת לו 65 שנים. הכל חייבים להבין, לרבות משה קצב עצמו, שאת העונש על מעלליו הוא ישא עד יום מותו וכבר אין זה משנה היכן יהיה ספון. אהוב על הבריות הוא כבר לא יהיה לעולם.

ולמשה קצב עצמו אומר: הַצְדֵק את הדין בצידוק הדין. אל תערער על הפסיקה! עירערתָ ועורערתָ דָּיֶךָּ. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ברך אפוא על הרעה שיצרתָ לך בצידוק הדין. מאת ה' הייתה לך זאת, השופט כל הארץ לא יעשה משפט? ואלה הם פסוקי צידוק הדין: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" [דברים ל"ב, ד']. "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" [ירמיהו ל"ב, י"ט].

משה קצב פגע בנשים שהתלוננו נגדו ואולי בעוד נשים שלא התלוננו, ואין על כך סליחה ומחילה. אבל הוא פגע גם באשתו שלא חטאה, בילדיו ובנכדיו, וגם על כך אין כפרה. ואף על-פי כן, אם אין סליחה ואין מחילה ואין כפרה מצד בני האדם, קרובים ורחוקים, יתפלל לבורא עולם, יודה, יעזוב את דרכו וירוחם מאת ה' אלהי ישענו. ואנחנו, המתעקשים שלא לסלוח ולא למחול ולא לכפר, ראוי הוא שנוותר על הבוז והלעג, ונגייס את מידת הרחמים שהיא מידה אלוהית. משה קצב, המוטל אין-אונים בבירא עמיקתא, זקוק וראוי לרחמים, אף שליבו נעדר רחמים על אישה. רחמו רחמו עמי.