"הפלשתינים מאשימים: אשה מתה מגז בהפגנה בבילעין", קוראת הכותרת של "ישראל היום" לידיעה על מות אבו-רחמה, המופיעה בראש עמ' 9. בגוף הידיעה מצטטים דניאל סיריוטי ולילך שובל "גורם צבאי" שאומר להם: "צריך לקחת את הדיווחים הפלשתיניים בעירבון מאוד מוגבל [...] פתאום הם שינו גרסה, הם מסרבים לאפשר לנו לעיין בתיק הרפואי שלה ולא קיבלנו מהם אישור לנהל חקירה משותפת. הם טענו שההפגנה לא הייתה אלימה, אבל לנו יש צילומים של השלכת בקבוקי תבערה לעבר צה"ל".
אגב, בהקשר לטענת צה"ל כי הושלכו בקבוקי תבערה במהלך ההפגנה, ראוי לציין כי על-פי עדותו של העיתונאי הישראלי נועם שיזף, שנכח בהפגנה שלשום, "ירי הגז מדמיע בבילעין החל לפני שתהלוכת המפגינים התקרבה לגדר או לפני שנזרקו אבנים". מכל מקום, בדיווח ב"ישראל היום", מאת שני עיתונאים שככל הנראה לא נכחו במקום, מופיע גם משפט של דובר צה"ל, שאומר: "נסיבות מותה של הפלשתינית עדיין בבדיקה".
לזכותו של "ישראל היום" ייאמר כי ב
עיתון זה מתפרסם צמוד לידיעה על מות המפגינה מאמר פרשנות מאת
דן מרגלית, המזכיר את העובדה הפשוטה (אך הקלה להדחקה) כי ההפגנה מוחה נגד מדיניות בלתי חוקית של מדינת ישראל. "גדר ההפרדה בבילעין מתוחה לאורך תוואי אסור", כותב מרגלית. "בג"ץ הורה למערכת הביטחון לשנותו. החלטות בג"ץ אינן בגדר המלצה בלבד. חלפו שנים, ו
אהוד ברק לא ביצע. לפיכך יש שם הפגנות בלתי פוסקות, שלעתים מסתיימות בטרגדיה".
על-פי מרגלית, "חיילים רשאים להגן על עצמם מפני יידוי אבנים. גם בגז מדמיע. רק שבבילעין אין לכך הצדקה, שכן היה על ישראל לקבוע תוואי חדש. אי-אפשר להתגדר (בצדק) בשלטון החוק כפי שזהר בפסק הדין נגד
משה קצב, ולהתעלם ממחדלי שתי ממשלות ביחסן לבג"ץ". בהמשך מאמרו משנה מרגלית כיוון, תוקף את הרטוריקה של הפלשתינים שהגדירו את האירוע כ"פשע מלחמה", מבקר את העמדה הפלשתינית הדורשת "זכות שיבה" לצאצאי פליטי 48', ומזהיר מפני הידרדרות לאינתיפאדה שלישית.
ב
ידיעות אחרונות מדווח רוני שקד על מות אבו-רחמה על פני כל עמ' 6, וזאת תחת הכותרת "הטרגדיה המשולשת". על-פי דיווחו, לא 250 אלף מפגינים עמדו מול כוחות צה"ל ביום שישי האחרון ליד בילעין, אלא כאלף בלבד. הוא מדווח עוד כי אבו-רחמה "נלכדה בתוך ענן גז, איבדה את הכרתה ופונתה לבית-החולים ברמאללה", ומייחס את הקביעה כי מתה כתוצאה מהרעלת גז ל"רופאים" בבית-החולים ברמאללה, לא ל"פלשתינים".
הארץ הוא העיתון היחיד הבוקר שמפנה מקום בשערו לכותרת על מות המפגינה. על פני מרבית עמ' 2 מדווחים
אבי יששכרוף,
עמירה הס ואנשיל פפר על האירוע. בידיעה מדווח כי על-פי "גורמים פלשתיניים", אבו-רחמה לא הייתה מעורבת פעילה בהפגנה, "אלא עמדה עם נשים נוספות במרחק כמה עשרות מטרים מהמפגינים". בידיעה ניתן פתחון פה נרחב גם לעמדת צה"ל, הרשמית והבלתי רשמית.
ידיעה נפרדת, מאת אבי יששכרוף ועמירה הס, מתפרסמת באותו עמוד תחת הכותרת "המשפחה: 'אין לנו רצון בנקמה, אנחנו רק רוצים שהילדה שלנו תלך לגן עדן". בידיעה זו מצוטטים בני משפחת ההרוגה, ומשורטט פרופיל אנושי שלה. הכתבים משוחחים עם דודה של ההרוגה ומספרים מעט על חייה. האנשה של מפגינה הרוגה, במיוחד מפגינה בעלת סיפור חיים טראגי כמו זה של אבו-רחמה, היא מעשה עיתונאי מתבקש. הארץ הוא העיתון היחיד שמפרסם הבוקר ידיעה נפרדת על חייה של אבו-רחמה.
ידיעה אחרת בהארץ, מאת אנשיל פפר, מזכירה כי השבוע אמור להיגזר דינם של סא"ל עמרי בורברג וליאונרדו קוראה, המג"ד והחייל שהיו מעורבים בירי על אחיה של ההרוגה, בעודו כפות. הראשון הורשע באיומים והתנהגות שאינה הולמת קצין, ואילו האחר הורשע בשימוש בלתי חוקי בנשק.
ידיעה קצרה בתחתית העמוד, אף היא מאת פפר, מדווחת כי הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף
אביחי מנדלבליט, סגר את תיק החקירה נגד אל"מ איתי וירוב, שבמהלך עדות שמסר במשפטו של סגן אדם מלול, שהואשם בתקיפת פלשתיני, אמר: "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה, היא סבירה. האם יש טבלה שאומרת מה מותר ומה אסור? לא, וגם בלתי ניתן שתהיה [...] לפעמים יש צעקה והצמדה לקיר, לפעמים אין מנוס מלטלטל, להצמיד, לדחוף – כשהדבר מחייב. [...] הפעלת אלימות ואגרסיביות שתמנע הסלמת מצב וצורך להשתמש באלימות יותר גדולה היא לא רק מותרת, היא לעתים חובה. מכה, דחיפה, גם כשהאנשים אינם מעורבים בסיטואציה מבצעית במידה שיכולה לקדם את ביצוע המשימה, היא בהחלט דבר אפשרי".
על-פי הידיעה של פפר, בהחלטה שקיבלה לאחרונה הפרקליטות הצבאית נכתב כי "מעדותו של אל"מ וירוב במשפטו של סגן מלול לא עולה כי כוונתו הייתה להתיר הפעלת אלימות לשמה".