ישראל 2011 - דרוש לנו נס!

לא בטוח שאכן יש מה לעשות. דיבור-חיובי וכבוד-הזולת הם עניין של חינוך, אבל בישראל של 2011 - מערכת החינוך קורסת. מכל מיני סיבות, ביניהן היעדר תקציבים (כי הממונים העבירו את הכסף למה שמביא להם יותר תועלת פוליטית), ובגלל שכולם דואגים רק לעצמם, כאן ועכשיו, ולא לעתיד המדינה. אם ההורים היו חושבים על העתיד, הם היו נותנים למורי בתי-הספר לחנך את ילדיהם בכל מחיר, מבלי להתקשר אליהם באמצע הלילה כדי ללמד אותם כיצד לעשות את עבודתם... נבחרי הציבור שלנו, האמורים להיות המובילים ונותני-הדוגמה... נו, טוב, כבר ראינו איזו דוגמה הם נותנים, ומהיכן הם מקבלים את הכוח. מהם לא תצמח לנו הישועה. אז מה עושים? דרושים צעדים קיצוניים. דרושים לנו מנהיגים שיהיו מוסריים וערכיים, אנשים שטובתה של מדינת-ישראל היא השיקול היחיד שלהם. אנשים אמיצים, שיחוקקו חוקים האוסרים דיבור של לשון-הרע, טוקבים פוגעניים, ולשון-חופשייה. אנשים אמיצים שמבינים שיש לבלום את התקשרות הדורסנית. דרושה לנו מערכת-אכיפה שמבינה שהכל מתחיל בהתייחסות הבסיסית שלנו האחד כלפי השני, ושיש לרדוף עד חורמה כל מי שאינו נוהג על-פי אמות-מידה של כבוד הדדי. דרושים לנו אנשי-תקשורת ועיתונאים אשר מבינים כי תפקידם להאיר את הטוב, ולא את הרע. דרושים לנו שופטים אמיצים אשר יענישו בחומרה כל מי שיפגע בזולתו, אף אם מדובר בפגיעה מילולית בלבד. דרושה לנו מערכת-חינוך שתרביץ מוסר בילדי ישראל, ללא מורא וללא משוא-פנים, ועם גיבוי מלא של מערכת החוק והמשפט. ומעל הכל, דורשים לנו אזרחים המבינים שכדי שמדינת-ישראל תמשיך להתקיים, אנחנו חייבים לאמץ אמות-מידה שונות בתכלית מאלו השולטות היום ברחוב הישראלי. דרושים לנו אזרחים שיכבדו את חבריהם גם כאשר הם אינם מסכימים איתם. דרושים לנו אזרחים שלא חושבים על עצמם, אלא על אלו שסביבם. כשאני מסתכל על רשימת ה"דרושים" שלנו, אני אומר לעצמי שאפשר לסכם את הכל במילה אחת. דרוש לנו נס. אבל אני לא בטוח שבישראל של שנת 2011 - יכול נס שכזה להתרחש.

לצערנו, בעיקר לרע. מתי לאחרונה ראיתם כותרת-ראשית באותיות של קידוש-לבנה, על איזה מעשה טוב? על גבורתו של חייל? על פעולתה המבורכת של אגודת-צדקה? הלא יש כל-כך הרבה טוב-לב וארגונים נפלאים במדינת-ישראל... למה כמעט לא שומעים עליהם? כלל ידוע בעיתונאות: "כלב נשך אדם" זו לא ידיעה. "אדם נשך כלב" - זו כבר כותרת שמוכרת עיתונים. המוציאים לאור מתעניינים רק בעצמם, בכיס שלהם, ברווחים שהם יכולים לצבור. הם יודעים שרק כותרות סנסציוניות מוכרות עיתונים, וזו השיטה על-פיה הם פועלים. מדוע אנחנו קונים את הזבל הזה? הייתכן, שאנו עושים זאת משום שאנחנו רוצים לקרוא על אנשים אחרים שדואגים רק לעצמם, ובכך לתת לגיטימציה להתנהגות שלנו? האם ייתכן שבישראל של שנת 2011 אנחנו פשוט מחפשים איך להתרגז יותר, איך ואיפה לתקוף את הזולת יותר ויותר? "זכות הציבור לדעת" היא השקר הגדול ביותר בעולמה של התקשורת. נכון שזכות הציבור לדעת אם איש-ציבור סרח ופשע, אבל רק אחרי שהורשע! לא לפני! לפני ההרשעה, כל אדם חף מפשע, ואם התקשורת והציבור אינם מסוגלים לכבד כלל יסודי זה - הם מאבדים את הזכות לדווח/לדעת. ולמי שמתעניין, היהדות רואה בכל מידע שלילי - אפילו אם הוא אמת! - בבחינת לשון-הרע, שהוא איסור חמור מאין כמוהו. "החיים והמוות ביד הלשון" - רק בגלל הכוח הרב הטמון במה שאנחנו מוציאים מן הפה שלנו. בישראל של שנת 2011 - מותר להוציא מן הפה מה שרוצים.

לא קשה לחיות לצידו של מישהו השונה מאיתנו או שדעתו אחרת. כמובן, אם מבינים שזה לגיטימי ומכבדים את זה. אולם כאשר לא מסוגלים ולא מוכנים לקבל את השוני - החיים הופכים למרדף של שנאה והתלהמות הדדיות. אנחנו משקיעים אנרגיה בוויכוחים אינסופיים מבלי להקשיב לצד השני; אנחנו מבזבזים שעות על כתיבת תגובות תוקפניות, קריאתן והתרגזות מחודשת בעקבותיהן. זהו מעגל קסמים שאינו נפסק. חוסר הכבוד ההדדי אינו נגמר באופי הוויכוח, אלא מתפרש ומתפשט אל כל תחומי החיים. בגלל זה אנחנו מדברים בסלולרי בקולי-קולות, מלכלכים את הרחוב, נוהגים כמו מטורפים, עוקפים אנשים בתור, הפרקליטים שובתים (ועבריינים מסוכנים משתחררים!), ולא קמים באוטובוס עבור קשיש או קשישה. בישראל של 2011 אנשים אינם מתחשבים בזולת. האם עלינו להתפלא על כך שאישי-ציבור וקברניטי המדינה נמצאים אשמים בשלל עבירות חמורות? בהחלט לא. הלא אף הם עושים עבור עצמם בלבד. הם שוכחים שמי שהושיב אותם על כיסאותיהם הם אזרחי המדינה, אנחנו, וזאת על-מנת שידאגו לאינטרסים שלנו, לא של עצמם. אבל הפוליטיקאי הישראלי בתוך עמו הוא יושב, ואין סיבה לחשוב שהוא יתנהג טוב יותר מאיתנו, אנו העושים רק מה שטוב לנו. מכאן קצרה הדרך לנפילה כללית: אם השר היושב על כיסאו משדר שרק טובת עצמו חשובה, אנשי המשרד והשירות הציבורי מתחתיו קולטים את המסר ומתנהגים כמוהו. ומי שמשלם את המחיר אלו אנחנו, אזרחי המדינה, שלא עשינו דבר כדי שנבחרי הציבור שלנו יבינו שלא נסבול את התנהגותם הפושעת. ובגלל שאנחנו עצמנו לא מתחשבים בזולת - אנחנו אחראים לאופי השלטון במדינת ישראל. אנחנו יודעים שהפוליטיקאים שלנו (אם כי לא כולם) מושחתים, ובכל-זאת אנחנו מצביעים עבורם. איפה ההיגיון??? בישראל של שנת 2011 אין היגיון. רק אגואיזם.

כל אדם קרוב אל עצמו. אצבעו הכואבת מעניינת אותו יותר ממיליון אפריקנים מזי-רעב. ביסודו, האדם הוא יצור אגואיסטי החושב קודם-כל על מה שטוב לו, ורק אחר-כך על מה שטוב לאחרים. ככה תיכנת אותנו בורא עולם, אך הוא מצפה מאיתנו להשתנות ולהשתפר. הוא מצפה מאיתנו לתעל את האגואיסטיות שלנו לתועלת הציבור. "אני לא אלכלך את הרחוב, כי אינני רוצה שהרחוב שלי יהיה מלוכלך. זה לא טוב לי". "אני אשמור על חוקי התנועה, כי לשלומי ולטובתי כדאי לי לעשות כן". הפועל היוצא מתנהגות כזאת הוא שכולם יהנו מרחוב נקי ומדרכים בטוחות. הבעיה היא שבישראל אנשים לא חושבים על עצמם או על הזולת לטווח-רחוק, אלא הכל מופעל על-ידי גורם המיידיות: "אין לי היכן לשים עכשיו את בדל-הסיגריה, לכן אני משליך אותו ברחוב". "הבוקר, עכשיו, אני ממהר לעבודה, ולא אכפת לי אם אסור לנהוג כאן מהר מדי. העיקר שאני אגיע היום בזמן". לא לחינם אמרו חז"ל "איזהו חכם - הרואה את הנולד", כלומר מכלכל את מעשיו בהווה בתבונה, כדי להבטיח את העתיד. אבל בישראל של 2011 - הרבה אנשים עיוורים ממלאים את הרחובות.