ברנס זוכה לאחר עשרים ושמונה שנות מאבק, לא מפני שעמד בגרסה שונה של מבחן בוזגלו, אלא בגלל שברנס התעקש והאמין בחפותו, והעמיד את כל המערכת על הרגליים. שני שופטים דחו בקשות של עמוס-בוזגלו-ברנס למשפט חוזר.
שניהם הבינו את גודל הטעות, שנים רבות מאוחר יותר. רק אחד, חיים כהן, נטש את כס המלכות (בשנת 1983), עת ברנס שהה בכלאו, ואמר לו בחן וברגש: "עבדך אני, לא לך יש אות קין על המצח, אלא לנו, למערכת המשפט. תילחם על צדקתך מבחוץ", אמר כהן כרחם אב על בנים, עיניו לצדק תלויות. וממיטת חוליו, על ערש דווי, צלצל לשופטת
דליה דורנר וביקש להודות לה: "אני מודה לך על שתיקנת את העוול שעשיתי, תזכי לאריכות ימים".
והיו גם מי שכתבו על "הבושה של הפריפריה", כאילו עמדה היא למבחן במשך 62 שנה, כאילו מישהו מביט מהצד ומצפה לנפילה צפויה של מייצג הפריפריה, בוגר המעברה,
משה קצב, אחד היחידים שהיו לבוזגלו עוד בנשיאותם: רבים נעו במקומותיהם בחוסר נוחות עת התבשר ישראל כי נציג 'ישראל השנייה' ניצח את נציג 'ישראל הראשונה',
שמעון פרס. וכעת, כאילו צמצום הפער המלאכותי בין אלו לאלו, ירדו לטימיון עם הקלון הנשיאותי. ההתנשאות העיתונאית, הממסדית, המובנת מאליה, המולדת – קיימת, נושמת, אך לא בועטת במושגים ישנים ורעים.
ואולי היא העומדת היום למבחן בוזגלו?