שלשום הרגו חיילי צה"ל בבקעת הירדן ערבי שחשבו כי סיכן אותם. יממה קודם לכן מתה ערבייה, אולי כתוצאה מגז מדמיע אותו שאפה בעת התפרעות בבילעין. בשבוע שעבר הרס המנהל האזרחי, שהוא למעשה מנהל צבאי, בארות מים של בדואים בהר חברון. גם אם חיילנו צדקו בכל הפעולות האלה ברור שההצטברות שלהן לא עושה טוב.
ממש על-פי אותה שיטה, המערכת הצבאית-אזרחית שמתעמתת עם הערבים בשומרון וביהודה היא זו שמשבשת את החיים היהודים באזור. אלה אותם נציגי שלטון שהורסים מבנים, מחרימים ציוד, מקפיאים בנייה, מכים בהפגנות, מעכבים במחסומים, ובקיצור מקשים מאוד על החיים הנורמליים.
אלה ואלה, יהודים וערבים, נתונים למעלה מארבעה עשורים למַרוּת מערכת צבאית, על כל המשתמע מהמושג הזה. זהו אכן צה"ל שאין שני לו, הצבא המוסרי בעולם, בשר מבשרנו, הנכס היקר ביותר של כולנו. אך עם כל האהבה וההערכה, עדיין צבא.
אחרי ארבעים וארבע שנים, וכשבאופק אין מוצא אחר, הגיעה העת לשחרר את האזרחים והצבא ביו"ש מן הסבך. הגיעה השעה לסיים את המשטר הצבאי. לא מתקבל על הדעת שצבא ינהל את חייהם של מאות אלפים כאילו מדובר בגזירה משמים. לא סביר שהמציאות הזו תימשך לנצח כאילו אין לה תחליף. יש לה.
באין נוסחה מדינית - ומה גם שזו המדוברת מסוכנת - הפתרון למצב הוא סיום הממשל הצבאי במקומות בהם האזרחים כפופים למרותו. כלומר, שטחי C, בהם גם מתרחשים מרבית העימותים עם בני שני העמים, יעברו לניהול הרשויות האזרחיות של מדינת ישראל (בשטחי A ו-B חלה שליטה אזרחית פלשתינית ולכן החיכוך בהם קטן בהרבה. למתגוררים בהם יש ביטוי פוליטי באמצעות הפרלמנט הפלשתיני).
שקלול כן של המרכיבים האנושיים, הביטחוניים והדמוקרטיים, מוביל לכך שהחלת המשפט הישראלי באזורים המדוברים, היא הצעד היחיד שניתן לנקוט בו לשיפור המצב. הכל יסכימו כי מוטב שפיזור הפגנות - של יהודים ושל פלשתינים - ייעשה בידי המשטרה ולא צה"ל. חוקי בנייה ייאכפו על-ידי משרד הפנים ולא המנהל האזרחי. תוכניות בינוי יאושרו במקרקעי ישראל ולא באוגדת איו"ש. סיכונים ביטחוניים יטופלו בידי השב"כ. ובקיצור, החיים יתנהלו בדיוק כמו באום-אל-פחם או בצור-באהר.
אפשר לבצע את התהליך בהדרגה. אף אין חובה לכפות על הערבים קבלת אזרחות ישראלית. אולם השורה התחתונה היא שחרור רבבות, יהודים וערבים, מסמכות הצבא, והפיכתם לאזרחים שווי זכויות, כולל
זכות הצבעה לכנסת. אל חשש, המספרים זעומים ולא ישנו את יחסי הכוחות הפוליטיים.
הצעד הזה כאמור מחויב המציאות מטעמים אנושיים ולא מדיניים. עם זאת, גם פירות מדיניים הוא יכול להניב. תישמט הקרקע תחת טענת הפלשתינים ל"כיבוש צבאי". מהלך כזה עשוי לגרום לעבאס להתיישב למשא-ומתן, כי יבין שיש לו מה להפסיד. שלישית, לישראל יהיה מענה ראוי לביקורת הבינלאומית ולפיה "הסטטוס קוו בלתי קביל". עם קצת אומץ, היא תוכל לומר כי יש שינוי בסטטוס קוו והוא עונה על הפרמטרים הליברליים והדמוקרטיים, בהם דוגל העולם המערבי.
'העולם' ישאל השואל, 'תובע נסיגה ישראלית ולא סיפוח'. ובכן, סיפוח עכשיו לא מונע נסיגה אחר כך. במשאים-ומתנים קודמים עם סוריה (שליחות לאודר, שפרדסטאון) והפלשתינים (קמפ דיוויד, טאבה, אנאפוליס) ישראל נשאה ונתנה על שטחים בריבונותה. כלומר לשיטת מצדדי הנסיגות, החלת החוק הישראלי על משבצת קרקע מסוימת ממילא לא מלמדת על מעמדה הסופי.
כי כשמנקים פוליטיקה מגלים שהן לימין האידיאולוגי, הן לשמאל הליברלי, הן לעולם הנאור, הן לאש"ף, אין סיבה להתנגד לסיום הממשל הצבאי ביהודה ושומרון. אל דאגה, הסכסוך המדיני יישאר גם לאחר כך.