קשר אלוקי
הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל איננו קשר טבעי, אלא אלוקי. ארץ ישראל איננה מולדתו של עם ישראל. בניגוד לעמים האחרים, שהתהוו מתוך חיים משותפים על כברת אדמה משותפת - מולדת - היסטוריה, תרבות, שפה ומנהגים משותפים יצרו את זהותם, הרי עם ישראל לא נוצר מתוך תהליך היסטורי טבעי, וארץ ישראל איננה מולדתו.
במגילת העצמאות של מדינת ישראל אומנם כתוב לאמור: "בארץ ישראל קם העם היהודי...", אך סילוף זה איננו מעיד על העם, אלא על שטחיותה של מגילת העצמאות. עם ישראל החל את הריונו, או את עיבורו ההיסטורי, עם יציאתו של אברהם אבינו ממולדתו, אור כשדים, לארץ כנען. לידתו של עם ישראל הייתה דווקא ביציאת מצרים ובמתן התורה בהר סיני. עם ישראל נולד בדרך – במדבר, בסיני. הוא כלל לא התהווה בתהליך היסטורי, אלא "הסכת ושמע ישראל, היום נהיית לעם" – במשבר לידה חד פעמי.
אדרבא, היותנו לעם מותנית בנכונותו של אברהם לוותר על המולדת הטבעית ולצאת ממנה, תוך היענות לשליחות אלוקית החורגת ממסגרת חייהם הטבעיים של שאר העמים. בניגוד לעמים האחרים, שנוצרו סביב עבר משותף כאמור, עם ישראל נולד מתוך ברית אלוקית שמשמעותה היא עתיד וייעוד משותפים. ארץ ישראל, אם-כן, איננה מולדת עבורנו, אלא ארץ הייעוד. בה נוכל להגשים את תפקידנו, והיא מצדה, לצורך כך נועדה. הקשר של עם ישראל לארץ ישראל איננו טבעי אלא אלוקי. הברית בין העם לבין אלוקיו, שמהווה את היסוד לברית הלאומית שבין הפרטים ותודעתם המשותפת כעם, היא גם מקור הברית והקשר שבין העם לבין הארץ.
הקשר בין העם והארץ מיוסד בברית אלוקית. מתוך תפיסה זו יש להבין גם את מה שאמרנו קודם לכן, שהחובה, הצו האלוקי - לא הזכות ההיסטורית - היא יסודו של הקשר. מכאן עצמתו, מכאן גם הפרובלמטיקה שלו. אם רואים אנו בדור זה התייחסות פרובלמטית של העם לארצו, ראוי שנדע מהי סיבתה. איננו קשורים אל ארץ ישראל בקשר טבעי ולכן איננו מרגישים אליה את היחס הטבעי והמתבקש שעל פיו מתייחס כל עם טבעי לארצו. כל עם נלחם על ארצו כעל הטריטוריה הטבעית שלו. לא אנו. כל עם מרגיש ביחס לארצו כמו עץ לשורשיו, ולכן אינו יכול להעלות על דעתו עקירה, שפירושה עבורו מיתה היסטורית.
לא כך אצלנו: איננו יכולים להיאחז בארץ ולהשתרש בה על בסיס תודעה טבעית, שכן תודעה כזו היא עבורנו קשר ארעי שאיננו עומד בדרישות הערכיות והמוסריות הגבוהות שלנו, כפי שנוכחנו בדורנו. אם לא תודעת הברית והייעוד יהוו את הבסיס לקיומנו בארץ ישראל, לא נוכל להתקיים בה.
מוסר הציונות מצדיק את שלילתה
לאחר למעלה ממאה שנות ציונות התגלה סיבוך מוסרי המטיל ספק במוסריותה. חוגים המוגדרים אצלנו כפוסט ציונים פיתחו ביקורת מוסרית הטוענת שלפי ערכיה המוסריים של הציונות - המפעל הציוני מבוסס על עוול היסטורי. מימוש זכותנו ההיסטורית בא על חשבונם של אלו שישבו בארץ ישראל לפני היות הציונות. אי-אפשר לדחות ביקורת זו על הסף, כפי שמנסים לעשות בדרך כלל.
הדרך להתמודדות עם גישה זו איננה באמצעות דחייתה, אלא מתוך קבלתה. אם מנסים אנו לבסס את זכותנו על הארץ מתוך גישה ציונית, הסיבוך המוסרי הוא בלתי נמנע. הגישה המוסרית של הציונות מובילה בעקביות להצדקת הביקורת הפוסט ציונית. מנקודת מבטו של המוסר המערבי אין יתרון לזכותנו שלנו בארץ על זכותם של הערבים, ואין תיקון העוול ההיסטורי שנגרם לנו יכול לבוא באמצעות גרימת עוול אחר.
לענייננו אין זה משנה כלל ששום אומה מערבית-נוצרית איננה מעלה על דעתה לנהוג בחייה הלאומיים על-פי אמות מידה מוסריות אלו. הדרישה המוסרית אצלם איננה דרישה פנימית מחייבת, אלא קישוט חיצוני בלבד. אנו, שאצלנו התביעה המוסרית היא דרישה עקרונית, ובאשר שליחותנו הישראלית היא לחיות חיים לאומיים מוסרים, דורשים מעצמנו עמידה בקריטריונים מוסריים גם, ובעיקר, בחיינו כאומה. מכיוון שבאנו לארץ הזו על בסיס התודעה הציונית, שמבוססת על יסודות מערביים-נוצריים, מנסים אנו ליישם ערכי מוסר מערביים אלו בחיינו כאומה בארץ ישראל. והנה, מתגלה כאן פרדוקס היסטורי יוצא דופן.
לראשונה בהיסטוריה מנסה עם לנהל את חייו הלאומים בכנות על-פי אמות מידה של המוסר הנוצרי-מערבי, והעם הזה הוא עם ישראל בעת שובו לארצו. המוסר הנוצרי, בניגוד למקורו הישראלי, איננו מוסר חיים ואיננו עשוי לאפשר חיים, לא ברמת הפרט ועל אחת כמה וכמה לא ברמת הכלל, וזוהי סיבה נוספת לכך שהעמים הללו לא העלו כלל על דעתם מעולם לנסות ליישם מוסר זה.
אצלנו קמים יהודים, ובאשר יהודים הם, תביעתם המוסרית הפנימית אותנטית היא, והם דורשים מכולנו לבחון את מפעלנו הלאומי על-פי קריטריונים מוסריים. זוהי דרישה מוצדקת. השאלה החשובה איננה אם להתחייב בכלל לערכי מוסר. כיהודים, דבר זה מוסכם על כולנו. השאלה החשובה היא מהם הערכים המוסריים המחייבים אותנו. אם אלו הם אומנם הקריטריונים המערביים-נוצריים – אכן נכונה ביקורתו של השמאל הפוסט ציוני: המפעל הציוני לוקה באי-מוסריות.
כיהודים, מבינים אנו שמפעל לאומי ישראלי לא יוכל להתמיד ללא ביסוס מוסרי. ביסוס מוסרי הוא עבורנו, באשר יהודים אנו, כאוויר לנשימה. כעת נותרו לנו שתי דרכים ורק ברירה אחת. הדרך הראשונה, המשך המחויבות למה שנקרא המוסר המערבי האוניברסלי מתוך ויתור על קיומנו הלאומי בארץ ישראל, כנראה גם על קיומנו כפרטים בארץ ישראל, וכנראה גם על קיומנו הלאומי בכלל. אפשר שהצביעות המערבית תימשך, וצאצאינו, אם יהיו כאלו, יקבלו על ויתור אבירי זה פרס נובל לשלום. סביר יותר להניח, לעומת זאת, שעמי העולם יבוזו לנו, יצחקו וישמחו לאידנו - ובצדק.
הדרך השנייה היא זניחת התודעה והמוסר המערביים כבסיס לקיומנו הלאומי ויחסנו אל הארץ, וביסוסו על אדני המוסר הישראלי. מכיוון שחפצי חיים אנו, זה עתיד להיות הפתרון, וללא ספק.
מה שנראה בשלב זה כאילוץ פרגמטי - אימוץ ערכי המוסר היחידים המאפשרים חיים לאומיים בארץ ישראל - יתגלה בהמשך כמוצא המתבקש והרצוי מצד עצמו מלכתחילה. שוב מתגלה הקשר האמור בין אידיאל לבין כורח היסטורי. כל הסיבוך הזה, של ביסוס הווייתנו הלאומית בארץ ישראל על יסוד ערכי מוסר מיובאים, היה ניכור עצמי ובריחה מאמיתות חיינו היסודיות. לכן הוא גם בלתי אפשרי. המפעל של שיבת ציון היה אמור מלכתחילה להתבסס על המוסר הישראלי, והחזרת מוסר זה איננה רק אילוץ פרקטי, אלא חזרה מתבקשת מצד עצמה.
מנקודת מבטה של התודעה הישראלית כיבוש הארץ איננו זכות היסטורית וגם לא צורך של האינטרסים הלאומיים שלנו, למרות שכך היה רואה זאת כל עם אחר תוך התעלמות מהקומפלקסים המוסריים הנוצריים הכרוכים בדבר. כיבוש ארץ ישראל עבורנו הוא צו מוסרי אלוקי. זהו היסוד המוסרי למפעל של שיבת ציון ולהווייתנו הלאומית בארץ ישראל.
מבחינתנו מקורו של המוסר העברי המחייב אותנו - אלוקי הוא. אם נגרם סבל בעת מילוי הציווי האלוקי - הריהו סבל אנושי אבל לא עוול מוסרי. אפשר שהוא עלול להיחשב לעוול מוסרי בקריטריונים מוסריים מערביים-נוצריים – אבל לא הם שמהווים עבורנו קנה מידה מוסרי. אפשר שהערבים סובלים מן המצב שנוצר, אך האחריות המוסרית לסבל זה איננה מוטלת עלינו. את הקביעות הללו נצטרך כמובן לשוב ולהסביר בהמשך. במאמר הבא נפנה לבדוק אם כיבוש ארץ ישראל הוא אומנם צו אלוקי עבורנו?