בתקופה לא קלה ובוודאי לא פשוטה זו העוברת על בית ישראל "מבית ומחוץ", ולצערנו הרב, בסימן של "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה" (וזאת בלשון המעטה וגם לא באריכות כדי "לא לגבר חיילים למשטינים ומקטרגים על בית ישראל". והבן. כי זהו סוד גדול) - נשמעות לא אחת מענות, טענות ותלונות קשות על אובדן ה"דרך", המוסר והיושרה הציבורית בחברה הישראלית (כחלק מן החברה הכלל-עולמית, הגלובאלית), ובעיקר אצל חלק ממנהיגי הציבור שחלקם הפכו "למשל ולשנינה" בראש כל חוצות. לדוגמה - מן הקל אל הכבד: שר פנים ש"ישב" בכלא והשתחרר, שרי רווחה ואוצר הנמצאים מאחורי סוגר ובריח והמרצים עונשי מאסר בפועל (לא עבודות שירות), ראש ממשלה לשעבר אשר, עדיין, חשוד בעבירות שחיתות וקלקול מידות. והאחרון, אף הגדיל פשע וחטאה, קרי: נשיאה לשעבר של מדינת ישראל, "האזרח מספר 1 של המדינה המתחדשת", הואשם לאחרונה, בסוף השבוע שעבר, בבית המשפט המחוזי (בתל אביב) בעבירות קלון וחרפה שאפילו הנייר שעליו ההאשמות כתובות, אינו סובלן "וכל השומע תצילנה שתי אוזניו". "השם ירחם"!
אשר על כן, באם ישאל השואל: מהיכן ומהו המקור שממנו מנהיגינו, כמו גם אנו בעצמנו, יכולים לשאוב את הלימוד לדפוסי ההתנהגות הנאותים והרצויים ואת היישום המעשי של הנלמד? - תשובתנו הנחרצת והחד-משמעית היא, ובגדול: המקור הוא אלוהי ישראל, המנהיג העליון, הנצחי והאולטימטיבי ומתורותיו/תורותינו (שבכתב ושבעל-פה) אשר ניתנו בהר סיני "בכפיפה אחת".
וגם אומנה, פרשת השבוע, פרשת "בא", המונה 105 פסוקים והאוצרת בקרבה את 20 המצוות הראשונות המוזכרות ב"ספר שמות", והמשלימה בתוכנה את פרשת השבוע הקודמת, "פרשת וארא", מסיימת ב"סוף טוב" את סאגת שעבודו הקשה מנשוא של "המיעוט היהודי" תחת שלטונם העריצותי, הברוטאלי והאכזרי של הפרעונים במשך 116 שנים. וזאת, מתוך "רד"ו (=210) שנים". סיום זה התאפשר לאחר "עשר מכות" שהנחית הקב"ה על פרעה, עבדיו והעם המצרי. שבע המכות הראשונות מוזכרות בפרשת "וארא" ושלוש המכות האחרונות מוזכרות בפרשתנו, פרשת "בא".
כבר רבו מפרשי הפירושים ודורשי הדרשות ומשוררי השירות בכל הקשור ל"עשר המכות" ואין כאן המקום להרחיב ולפרט "מחמת גזירת אורך ועורך". די לנו באם נפנה את הקורא החשקן והלמדן למאמרה הנפלא והמחכים של "מורת המורים", הלא היא "אשת לפידות", פרופסור נחמה ליבוביץ זצ"ל: "המכות - מהו תכליתן?", בספרה "עיונים חדשים בספר שמות" (עמודים 128-124). מכל מקום, סיפור המכות ופירוטן הרב והרבגוני בתורה יש בו חומר למכביר של לימודי לקח ומוסרי השכל, כמו גם הדרכה נכוחה ונכונה לדפוסי התנהגות והנהגה נאותים ורצויים.
למשל:
בעיקרון, משה רבינו הוא שנבחר ישירות על-ידי האל לשמש "המוציא לאור" והמבצע את כל "עשר המכות". ברם, בשלוש המכות הראשונות: דם, צפרדע וכינים, משה מצווה על-ידי האל שיאמר לאהרון אחיו לבצע אותן. וזאת, משום שהקב"ה מלמדו באופן הזה כיצד מנהיג, עכשווי ועתידי, אמור להתנהג. וכיצד? -
להכיר ולהוקיר טובה לכל מי שבדרכו אל המנהיגות עשה עימו חסד וטובה, גם אם "האובייקט המדובר" היה מעולם הדומם ו/או מעולם הצומח; ולמותר לציין, שאם היה הוא מעולם החי.
עניין מדהים זה משמש כפרק חשוב לכל הקשור בהליכות ונימוסים ראויים ורצויים והוא חלק אינטגרלי מתוך מערכת ערכים חשובים האמורים להגדיל ולהעצים את קרנו של המנהיג בעיני נתיניו ובוחריו, כמו למשל: ענווה, צניעות, רחמנות, אהבת ישראל, עזרה לזולת. בפרשתנו, אנו למדים על העוצמה המוסרית הגדולה של אחת מן המידות החיוביות, הלא היא
מידת הכרת הטוב. מידה שהיא אנטיתזה למידת כפירות בטובה/כפיות טובה. מידה חשובה זו הייתה קיימת והייתה מושרשת אצל משה רבינו והייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו הרבגונית. לא בכדי הכינוי "משה רבינו" נצרב בתודעה היהודית לדורותיה ולא הכינוי "משה המצביא" ו/או "משה המנהיג" ו/או "משה הגואל" ועוד כיוצ"ב. הכינוי "משה רבינו" זכה להיכלל בשבח ובגאון בפנתיאון השמות הנצחי והאלמותי של העם היהודי לדורותיו.