אגרת הרדיו והטלוויזיה שגובה מאתנו
רשות השידור היא מס ארכאי בלתי מוצדק. יש לפטור אותנו מתשלומו. אם לצורך ביטולו נדרשת הגשתה של הצעת חוק בכנסת - בבקשה. אנא: הרימו את הכפפה, נבחרינו.
האגרה הזו היא שריד לתקופה שבה רשות השידור הממלכתית היה הגוף התקשורתי הכמעט יחיד הכמעט מונופוליסטי. היא הייתה פי הגבורה. שופרו של השלטון. היא קבעה את המוזיקה, היא נתנה את הטון. האגרה הזו היא מזכרת מתקופה שנכחת, שבה היה רק ערוץ טלוויזיה אחד ויחיד, רשמי, לאומי, ממלכתי. הצופים יעברו לדום ויצדיעו. כאן קול ישראל ותמונותיה הבלעדיות, המסוננות, המסונתזות, מירושלים. שמו מעיד עליו - הערוץ הראשון. מציאות דו-קוטבית. שחורה לבנה. אין גווני ביניים. אין ניואנסים. אפילו תשדירי שירות אין, קל וחומר - פרסומות. אבל לא עוד.
השם הארכאי נותר - תשדירי שירות, אבל גם הן אינן אלא פרסומות. רשות השידור מצויה כיום במצבם של רבים מהקיבוצים המופרטים. רגלם האחת במציאות החדשה, הכלכלית, הקפיטליסטית, שבה הם אנוסים לציית לכלליה ונכפים לחיות על פיה, ורגלם האחרת, עדיין מבוססת בעולם הנכחד של פעם, גם שפתו כבר נושנה וארכאית.
אין עוד כל הצדקה, ודאי לא מוסרית, להמשיך לחייב אותנו במיסוי על שירות שיכולתנו וזכותנו לצרוך אותו לא יכולה, עקרונית, להיות מותנית בתשלום עבורו. כפי שהערוצים המסחריים אינם גובים מאתנו תשלום, כך אסור להתיר עוד לרשות השידור לגבות אותו. תוכניות רבות בערוצים המסחריים עולות - כספית - עשרות מונים מאשר התוכניות שאותן הערוץ הראשון מפיק, ולמרות זאת איש אינו מעלה בדעתו לחייב את הצופים בהן, קל וחומר את מי שאינם צופים בהן, להשתתף במימון הפקתן.
האם רק מרד קולקטיבי של צרכנים ישים קץ לשערוריית המס הבלתי מוצדק הזה? בימים אלה קיבלתי נוסח של עצומה הקוראת לביטול האגרה והתבקשתי להוסיף את חתימתי. מעולם לא חתמתי על עצומה אשר אני כה מזדהה עם תוכנה. יש לבטל לאלתר את המס הדרקוני והארכאי הזה, שריד מתקופה של אחדות הדעות ("דעים", כפי שכינו אחדות זו בשעתו) הכפויה, הכפייתית, המיושנת והארכאית.
היושר וההגינות מחייבים להודות: אני צופה בערוץ הראשון. אני אוהב אחדות מהתוכניות בו. העדר פרסומות תכופות (התשדירים יותר נסבלים, ולו רק בשל היותם פחות רעשניים, פחות קופצניים, פחות רמוזי-מין ללא סיבה וללא הקשר) הוא אחת הסיבות לצפייתי בו. אבל, סליחה, מדוע אני חייב לשלם לכם על צפייתי בכם?, על מה ולמה? רק כדי לממן את האבטלה הסמויה במקומותיכם?
אתם יודעים כי בעולם של היצע וביקוש, של עלות מול תועלת, בעולם בכלל (ובעולם תקשורתי בפרט) תחרותי, רב ערוצי, שבו הלקוח הוא המלך - אתם לא יכולים להמשיך לשעבד אותי אליכם ולחייב אותי לשלם את המס המכונה אגרת רדיו וטלוויזיה. סליחה, רוצים לשרוד? אני בעד אבל לא על חשבוני. אם פירושו ומשמעותו של סירובי לשלם את האגרה יהיה חסימה של הערוץ הראשון בטלוויזיה שבה אני צופה - אהיה מוכן לשלם את המחיר הזה ובלבד שלא אשלם את האגרה.
הפסדו של מי יהיה גדול יותר? שאלה.