ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות לפי דעתם של בית הלל. מנהג נאה נהגו אבותינו להתפלל להצלחת נטיעותיהם ולאכול מפירות ארץ ישראל ביום מיוחד זה.
מעניינית מאוד פתיחת המשנה במסכת ראש השנה המציינת שט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילן" ולא נקטה המשנה לשון רבים "אילנות"?. נראה לבאר שיש כאן רמז לפסוק: "כי האדם עץ השדה" (דברים, כ' 20) שהוא רומז על האדם ולכן נכתב בלשון יחיד בהיות וכל יהודי הוא עולם בפני עצמו.
את הקשר שבין האדם לעץ מצינו כבר בגן עדן בצווי של הקב"ה לאדם הראשון שלא יאכל מעץ הדעת ומעץ החיים רק משאר העצים. עץ החיים היה מקור לחיות הנצחית כמו שכתוב: "ואכל וחי לעולם" (בראשית, ג' 22). הרי שקיים קשר בין האדם לעץ, כאשר הוא אוכל ממנו מקבל כוחות מיוחדים כמותו.
כפי שהעץ מתחלק לשלוש דרגות כך גם האדם, קיימת חלוקה מקבילה. לעץ שורשים, הגזע והענפים ופירות העץ. לאדם - נפש, רוח ונשמה.
הנפש - החלק הגופני כנגד השורש שהוא הקיום לחיי האדם.
הרוח - המידות הטובות והמעשים הטובים שהאדם עושה כנגד הגזע והענפים.
הנשמה - קיום התורה והמצוות כנגד הפירות.
כשם שהעץ מתחדש כל הזמן מתפתח ומתעבה לגובה ולרוחב, שרשיו, גזעו וענפיו ומוציא עלים חדשים ופירות חדשים - כך גם האדם הנמשל לעץ מתפתח, צומח ועולה. יכול הוא להתפתח להיות עץ פרי שפירותיו מתוקים וצילו נאה רק כאשר מקיים הוא את רצון קונו.
ט"ו בשבט מציין את ההתחדשות בעולם הטבע ומלמד על האדם המתחדש בכוחותיו וברוחו ועל הקשר הנפשי בין העם והארץ.