המחלה הלבנונית התחילה בהחלטה גורלית שהתקבלה ביום הקמתה. בעיני הערבים, לבנון היא חלק מסוריה. סוריה הגדולה - "אל-שאם" בערבית - כוללת את סוריה הנוכחית יחד עם לבנון, ארץ-ישראל, עבר-הירדן וחצי-האי סיני. זוהי תפישת-יסוד של הלאומיות הערבית המודרנית. במשך מאות שנות השלטון העות'מאני במרחב, לא היו גבולות אמיתיים בין החבלים האלה. החלוקה המנהלית בתוך האימפריה השתנתה מדי פעם, אך לא הייתה חשובה. ניתן היה לרכוב או לנסוע בכרכרה מחיפה לדמשק ומירושלים לביירות בלי שום בעיה.
לבנון היא חבל זרוע הרים גבוהים, אחת הארצות היפות בעולם. המציאות הטופוגראפית גרמה למיעוטים נרדפים מכל רחבי המרחב למצוא שם מקלט. הם התבססו שם, נערכו להגנה היקפית ושמרו בקפדנות על ייחודן. השלטון העות'מאני, שהיה סובלני מאין כמוהו, העניק לכולם אוטונומיה מרחיקת-לכת. כך התבססו בלבנון הדרוזים - בהרי-השוף, המרונים הנוצריים - בהר-הלבנון, והשיעים - בדרום. הם נוספו לכמה עדות נוצריות אחרות (בעיקר היוונים-האורתודוכסים והיוונים-הקתוליים) ולסונים. אלה מרוכזים בעיקר בערי-החוף - טריפולי, ביירות וצידון. זה לא קרה במקרה - השלטון העות'מאני (הסוני) שיכן אותם שם כדי לשמור על האימפריה מול כל העדות האלה.
המפנה ההיסטורי בתולדות לבנון בא ב-1860. עד אז חיו שתי העדות העיקריות - המרונים והדרוזים - בדו-קיום מתוח. אומנם היו התנגשויות רבות ביניהן, ובמשך זמן-מה אף הקימו מנהיגים דרוזיים מעין מיני-מדינות באזור, אך היחסים ביניהם היו נסבלים. ב-1860 הפכו הסכסוכים המקומיים למלחמה, שבה ערכו הדרוזים שחיטה גדולה בנוצרים. גם היהודים היו בסכנה, ומשה מונטיפיורי בכרכרתו חש, כזכור, לעזרתם. העולם הזדעזע - אז עוד הזדעזע העולם ממעשי-שחיטה - ואת המצב ניצלו הצרפתים, שתמיד שמו עין על ה"לבנט". השלטון באיסטנבול נאלץ להעניק להם מעמד של מגיני הנוצרים בלבנון. כדי להגן על הנוצרים, ניתן להר-הלבנון מעמד אוטונומי מיוחד בממלכת העות'מאנית, בחסות צרפת.
בסוף מלחמת-העולם הראשונה, שבה קרסה הממלכה העות'מאנית, חולק המרחב בין שתי האימפריות המנצחות - בריטניה וצרפת. תוך בגידה צינית בעקרונותיהן המוצהרים ("הגדרה עצמית של העמים") תפסו הצרפתים את סוריה - ולבנון בכללה - ואילו הבריטים תפסו את ארץ-ישראל, עבר-הירדן ועירק. הערבים לא נשאלו. כאשר הקים האמיר פייצל, אחיו של עבדאללה, ממלכה סורית עצמאית בדמשק, גורש על-ידי הצבא הצרפתי בכוח. גם מרד ערבי-לאומי גדול נגד הצרפתים, שבראשו עמדו דווקא הדרוזים, דוכא באכזריות רבה. המוסלמים, הרוב הגדול בסוריה המאוחדת, שנאו את הכובשים הצרפתים והמשיכו לשנוא אותם עד ליום האחרון של שלטונם בסוריה, כאשר גורשו משם על-ידי הבריטים במלחמת-העולם השנייה (בעזרתו הפעילה של היישוב העברי. במערכה זו איבד משה דיין את עינו).
המטרה העיקרית של השלטון הצרפתי מאז יומו הראשון הייתה להפוך את הר-לבנון לבסיס צרפתי איתן, המתבסס על הנוצרים. הם החליטו להפריד את לבנון מסוריה ולכונן אותה כמדינה נפרדת. הפרדה זו עוררה סערה עצומה בקרב המוסלמים, אך התנגדותם הייתה לשווא. ואז התעוררה השאלה הגורלית, המטילה את צלה על לבנון עד עצם היום הזה: האם להסתפק במדינה קטנה, שבה יהוו הנוצרים רוב מכריע, או להקים מדינה גדולה, תוך סיפוח שטחים מוסלמיים נרחבים. זה נקרא בצרפתית "לה גראן ליבאן" - "לבנון הגדולה".
כל ישראלי יכיר בנקל את מהות השאלה הזאת. באגדה היהודית, שמע פרעה שילד ישראלי בשם משה נולד ועתיד להיות ל
מלך. כדי לבחון את העניין, הציג פרעה לילד, זה בצד זה, כתר של זהב וקערת גחלים לוהטים. התינוק שלח את ידו אל הכתר, אך מלאך אלוהים הסיט את ידו והוא נגע בגחלים. פרעה נרגע. ברירה זו הועמדה בפני הנוצרים בלבנון, והם בחרו בכתר. על-פי דרישתם, צירפו הצרפתים למדינה הלבנונית את הערים המוסלמיות המובהקות (טריפולי, ביירות, צידון, צור), את בקעת-הלבנון ואת כל דרום-לבנון השיעית. כל תושבי האזורים האלה, וביניהם השיעים, התנגדו לכך בחריפות, וגם באלימות, אך ללא הועיל. הצרפתים דיכאו כל התנגדות ללא רחמים.
כבר בעת כינון "לבנון הגדולה" היוו המרונים מיעוט בין תושביה. כל הנוצרים ביחד, על עדותיהם השונות, היוו רוב קטן. היה ברור שהמוסלמים, בעלי הריבוי הטבעי העודף, יהוו במשך זמן את הרוב במדינה הנוצרית. וכך, כמובן, קרה. המוסלמים אומנם התייאשו במהרה מלהחזיר את הגלגל אחורה ולספח את אזוריהם למולדת הסורית, אך הם החלו להיאבק נגד השליטה המוחלטת של הנוצרים במדינה. במשך הזמן נאלצו הנוצרים להעביר נתחים מהשלטון גם לעדות האחרות, ונקבע מפתח עדתי נוקשה - הנשיא נוצרי, ראש-הממשלה מוסלמי, וכן הלאה. אך תוך זמן קצר חדל מפתח זה לשקף את המאזן הדמוגראפי האמיתי במדינה. אם להשתמש במושגים ישראלים: לבנון התיימרה להיות "מדינה נוצרית ודמוקרטית", אך מעולם לא הייתה דמוקרטית, ובהדרגה חדלה גם להיות נוצרית.