לקרוא ולא להאמין. בית המשפט העליון, הממונה על יצירת תקדימים, רף ענישה, יצירת סטנדרטים חדשים, שינויים בהרגלי שתייה, נהיגה וענישה - איבד שליטה על הגה המשפט והקל משמעותית בעונש דריסת שתי נערות צעירות, מלאות חיים ותקווה, ופגע קשות בצער המשפחות ובציבור כולו.
בית המשפט המחוזי הרשיע את שני הדורסים - הנהג וחברו שישב לידו - שדרסו וברחו ולא גילו מינימום של אנושיות כדי לעצור ולעזור לפצועים. ואם לא די במעשה זה, התברר גם ששני החבר'ה יצאו מאזור נמל תל אביב אחרי בילוי עם משקאות משכרים ובמצב רוח פרחחי למדי. העונש שהוטל על-ידי בית המשפט המחוזי היה 20 שנות מאסר על הנהג (כמה סעיפים במצטבר) ועונש קל יותר על חברו-שותפו לרכב (5 שנות מאסר).
בית המשפט העליון כותב בפסק הדין את כל הדברים הנכונים, על החומרה, הסכנה, המעשה הנורא, ההתנהגות אחרי התאונה, ניתוח הענישה והצורך בהחמרה, אך שוכח משום מה להוציא את המסקנה הנכונה. לאמור: ענישה חמורה ומרתיעה המכבדת חיי אדם - כפי שעשה בית המשפט המחוזי.
מהו תפקידם של שופטי העליון? להתוות דרך, להיות סיירים לפני המחנה, לפרוץ לאזורים עמומים, לא מכוסים על-ידי החוק ולמלא הלקונות (חורים, חלל) בפרשנות חדשנית, אמיצה ומתקדמת. ומה עשו שופטי העליון במקרה הספציפי? נצמדו לפסיקה הישנה, לסטנדרטים שעבר זמנם, לעונשים שלא מבטאים את חומרת המעשים ההולכים ורבים, והעבריינים הולכים ונעשים אלימים יותר וחוצפנים יותר. וכל זאת, בשל אזלת ידה של מערכת המשפט בענישה מרתיעה, חדה וקשה באותן עבירות נפוצות, שזורעות הרס ואבלות על משפחות רבות.
הזילות בחיי אדם, בעבירות רבות, זועקת לשמיים. הכוונה היא לאלימות החברתית; לאלימות כלפי נשים - כאשר מספר הרציחות עולה מדי שנה; לאלימות במגרשי כדורגל, בבתי ספר, בבתי חולים כלפי רופאים ובמוסדות ציבור. כמובן שהפתרון אינו רק משפטי-עונשי, אלא גם חינוכי-חברתי שבא מהבית, מבית-הספר, מהסביבה - אבל ללא ספק יש אלמנט הרתעה בסיסי ורב בענישה קשה ומיידית.
כאשר העונשים על גרימת מוות בתאונות דרכים, מסתכמים במקרים רבים בעבודות שירות או במאסר קצר, אין בכך לא חינוך ולא הרתעה. כאשר אלימות במקומות ציבוריים או כנגד אנשי ציבור או ממלאי תפקידים ציבוריים לא נענית בענישה מרתיעה - זה לא מרגיע ולא מרתיע.
כבר הוקמו בעבר מספר ועדות מטעם משרד המשפטים ומטעם לשכת עורכי הדין, וגם עמותת אור ירוק נלחמת בתאונות יום-יום, אך הטיפול בנושא לא זז ולא נע בקצב משביע-רצון. בצר לנו - אנו פונים לבית המשפט, ובמיוחד לעליון, אולי ממנו תבוא עזרה - והנה קבלנו פסק דין שהוא בלשון העממית "חיתול רטוב בפרצוף", וזה לא גשם. מאחר שבית המשפט העליון, בתחום הענישה, הוא האינסטנציה העליונה, נשאר רק לחץ ציבורי ותקשורתי לשינוי המצב, או כמוצא אחרון - תיקון בחוק וקביעת עונשי מינימום. זה לא רצוי, אבל אם לא יהיה שינוי - לא תהיה ברירה.
יש פער בין ההשקעה של המשטרה והפרקליטות לבין התוצאה המשפטית. לא פעם אנו עדים לביקורת ולתרעומת של המשטרה/הפרקליטות על ענישה מקלה של עברייני מין, סמים, תאונות, בריונות, תקיפת נשים, איומים בין בני הזוג שמסתיימים ברצח, ועל העובדה שבית המשפט משחרר עבריינים מסוכנים ופוטנציאליים למעצר-בית או בערבות עד לעבירה הבאה. נכון שענישה מחמירה אינה פתרון יחידי, אבל היא מרכיב חשוב ומרתיע בפאזל הקרוי הרתעה ושמירה על שלטון החוק והציבור.