יש בקרבנו אנשים אשר אוהבים להשוות בין אירועים היסטוריים ולמצוא אנלוגיות. אין בכך כל פסול, אלא שההיסטוריה חזקה יותר מכל אנלוגיה. כך, הזדרזו אחדים מהמומחים להשוות בין ברק לבן-גוריון. מעבר למהלך הפרישה והאות הראשונה של שם משפחתם, אין כל דמיון. בן-גוריון היה אידיאולוג מהמדרגה הראשונה, בעל חזון שמעטים יכולים להתהדר בתואר זה, ודאי לא ברק. מי שמכיר היטב את ההיסטוריה של פרישת בן-גוריון יודע היטב שפרישתו לא נבעה ממניעים אנוכיים אלא מעניין עקרוני: "פרשת לבון" או בקיצור - "הפרשה". ודאי שהיו בוחשים בקדרה, אינטריגות פוליטיות, אך בן-גוריון הלך, אך ורק, בגלל עקרונות ולא אופורטוניזם פוליטי.
ברק פרש רק משום שהרגיש שהספינה טובעת. בקרב הציבור, דימויו כ"אהוד ברח", כינוי שהדביק לו
צחי הנגבי, לא מש ממנו. גם דימויו כנהנתן בלתי נלאה הגורם לו נזק כבד בקרב הציבור, נדבק היטב, בין אם זה נכון ובין אם לאו. בן-גוריון גר בצריף בשדה-בוקר ולא במגדלי אקירוב המנקרים עיניים. עתה, עם פרישתו ממפלגת העבודה, דימויו השלילי ילך ויתעצם. סיכויי מפלגתו של ברק לשרוד ולקבל תמיכה גדולה מן הציבור בבחירות הבאות, קטנים ביותר. סיכויי היעלמותו של מר ברק מן הפוליטיקה נראים הרבה יותר סבירים. דווקא הישארותו במפלגת העבודה הייתה יכולה להותיר אותו בכנסת הבאה, אפילו בתפקיד שר. בדיוק כאן הטעות האסטרטגית של האסטרטג הגדול: הפרישה ממפלגת העבודה ועזיבת "פצועים" בשטח ידבקו בו עד הבחירות הבאות והן שיכריעו אותו סופית.
ברק הוא האשם המרכזי במה שקורה במפלגת העבודה, אך איננו האשם היחיד. אשמים כל חבריו הקרובים והרחוקים, השרים והח"כים, שלא הציגו שום אלטרנטיבה ממשית, שום תוכנית אידיאולוגית סדורה אלא התבטאויות ספוראדיות כאלה ואחרות. נכון שיחימוביץ' תקפה ובן-סימון ידע לתאר את האנדרלמוסיה במפלגה כפי שרק עיתונאי מוכשר יכול לעשות זאת. כל בכירי המפלגה האחרים היו טפטים בלויים על הקירות המתקלפים של בית מפלגת העבודה. הם נושאים באשמה גם, כי הם לא עשו דבר ממשי להבראת המפלגה.