עשר פעמים נהרס הישוב הבדואי הלא מוכר ולכן הלא חוקי אל ערקיב. משמעות של הרס ישוב היא העדר קורת גג לתושביו. כיצד מחד דבר זה יכול להתקיים, בעוד שעל עבירות בנייה ניתן בנסיבות מסוימות לשלם כופר?, הרי הרס ישוב אינו מעמיד כל אלטרנטיבת מגורים לתושביו.
תחילת מסע ההרס הייתה אלימה במיוחד כשכוח משטרה של יותר מאלף שוטרים פשט על הישוב. מי שסייר בהריסות שנותרו לאחר ההריסות, יכול היה להבחין ברכוש בעל ערך שהפך לגרוטאות כמו מכוניות. הטרקטור גם הכה בכפתו את מקום מרבץ התרנגולות. כך נוהגים באויבים ולא באזרחים, מה גם שמדובר באוכלוסיה המוחלשת ביותר בישראל.
הופכים את קפקא לקריקטורה
וזה עוד לא הכול. כיצד הופכים את קפקא לקריקטורה, ניתן ללמוד מדברי שלמה ציזר מפקח מנהל מקרקעי ישראל בדרום המסביר לכתב
עיתון הארץ, יניר יגנה (הארץ מיום 19.1.11) - "ביום הראשון ביצענו פינוי של הפלישות האחרונות. במקביל ביקשנו מקק"ל לבצע הכשרת קרקע חקלאית לצורך נטיעות באופן דליל".
"באופן דליל", נשמע כאיזו שהיא התחשבות סביבתית לכאורה. ואז באה שורת המחץ "הקרקעות האלה הופקעו לפי חוק רכישת מקרקעין לטובת כלל הציבור כולל הציבור הבדווי". כלומר, הריסת פחונים ובדונים ששמשו למגורים נועדה להכשיר הקרקע לצורך נטיעות שהן לטובת "כלל הציבור כולל הציבור הבדואי".
דומה שהשאלה, כיצד יכול ציבור חסר "בתים" ליהנות מנטיעות במקומם, היא שאלה זניחה אליבא ציזר, מנהל מקרקעי המדינה ורשויות המדינה בכלל. הרי אם מרק שאגאל הצליח לצייר את היהודי "הנודד-עף", אז מדוע לא שגם הבדואים יעופו במקום לגור על הקרקע, ורק מדי פעם ישבו בצל עצי הנטיעות שניטעו גם עבורם?