בטבורה של עיר, באמצע הפופיק שלה, מול מעבר חצייה, נפקק לו פקק תנועה. עמדתי. מבעד לקיר זכוכית גדול ורחב של חנות למוצאי חשמל דלקו מכשירי טלוויזיה אחדים. בחצי עין ראיתי חולים מאושפזים בבתי חולים עמוסים לעייפה. לבושה ולחרפה. מבוזים, מושפלים, צפופים זה ליד זה, שכבו שם תשושים, חסרי אונים, חלקם בוהים, חלקם מחרחרים.
ראיתי, בתמצית, רפואה חולה. מערכת רעועה, חורקת, שעובדים בה רופאים מעולים ואחיות נפלאות ובכל זאת משהו ב"מערכת" דפוק. משהו שדופק את האנשים המקצועיים, הראויים לכל הוקרה בשבח, אשר אותה "מערכת" קולעת אותם למצבים בלתי סבירים, בלתי אנושיים, בלתי אפשריים. אנשים בריאים שעובדים בתוך מערכת בריאות חולה.
מה מחליא את ה"מערכת"? האם אלה הם נגיפים, הרסניים הקמים עליה לכלותה מבפנים, להחריבה מתוכה? האם היא לוקה בכשל חיסוני נרכש? סובלת ממחלה אוטו-אימונית?
האם זו ההפרטה המכלה כל חלקה טובה? האם זו תפיסת עולם בסיסית הבאה לידי ביטוי ברציונל בכלל ובאופן ההתנהלות בפרט, לפיהם כל תופעה, כל תהליך, כל תרופה, כל מכשיר, כל אדם, איבר במשוואה של עלות מול תועלת?
מה משבש את ה"מערכת"? מה לא מאפשר למרכז השליטה והבקרה שלה להתנהל באופן תקין, מושכל, אנושי? מה מעמיס עליה עומס שהיא אינה מסוגלת לשאת אותו ולפיכך היא הולכת וכושלת, מתרופפת וקורסת על תוך עצמה?
מה הופך את שירותי הבריאות לעוד אחת מהמערכות שתפקודן לוקה בחסר, שמשאביהן דלים ולא מספיקים, שהתקציבים נבלעים בתוכן כמו מים בבורות ללא תחתית, אשר הקרקע שלהן ספוגית וסופחת?
יש לי דקה אחת שבה אני עומד, תקוע בפקק, רואה בחצי עין –
החצי השני שלה מונח על הכביש - כדי להשיב לעצמי על השאלות, אשר רצף של תמונות שראיתי במשך דקה אחת במהדורת חדשות אחת, עורר אותן בי. ואין לי תשובה, זולת אחת, כללית, חלקית, הכללתית: רפואה חולה. יש לנו רפואה חולה כי אנחנו חיים בחברה חולה. כי חיי אדם, סתם אדם, אחד האדם, לא נחשבים במקומותינו. לא מדובר בקדושת החיים אלא בעצם קיומם. אנחנו חיים בחברה אשר בהדרגה הופכת להיות חברה שבה העיקרון המכונן שלה הוא 'אני ואפסי עוד'; חברה שבה אדם לאדם – להד"ם; חברה שבה איש לא רואה את זולתו ואיש לא סופר אותו; חברה שבה הזולת, כמאמר הוגה הדעות הצרפתי ז'אן פול סארטר, הוא הגיהינום.