היה מי שהתרעם על כך שבעודנו קוראים בפרשת שמות, יש יהודים אשר מטיפים ברוחו של פרעה להישמר מאוכלוסיית העובדים הזרים, "פן ירבו, והיה כי תקראנה מלחמה ונוספו גם הם על שונאינו". כך תירץ שליט מצרים את דיכוי ושיעבוד העברים, והנה כיום התהפכו היוצרות וצאצאי העבדים העבריים הם שמתאכזרים לכאורה לזרים שבקרבם, שהיגרו לארץ זו כדי לשבור שבר. "ואהבת את הגר", מצטטים בלהט צדקני מי שנועצים במקורות ישראל לעתים רחוקות אם בכלל. "כי גרים הייתם בארץ מצרים", הם מטיחים ביריביהם חובשי-הכיפות-לרוב, מרוצים מעצמם.
משמח כשיהודים שואבים עצה ולקח לימינו מן האוצרות הרוחניים של האומה, אך מצער שזה נעשה בשטחיות שכזו. אכן, עבדים היינו במצרים. וכשמשה התעמת עם פרעה, מה הוא דרש ממנו בשם אלוהי ישראל? האם שיוויון זכויות? שכר מינימום? דו-קיום? האם הביא עמו לארמון-פרעה ילדים נבחרים מקרב המתבוללים העבריים, כדי לנופף בהם ובבקיאותם בלשון-מצרים כעדות לאחדות בין שני העמים, וכרמז לעתיד מופלא של שעטנז לאומי? לא. "שלח את עמי" היה הצו האלוהי, היהודי והציוני.
משה לא הכחיש שהיינו זרים במצרים. שזו לא הייתה ארצנו, על-אף ארבע מאות ושלושים שנות שהותנו שם, על-אף תרומתנו לכלכלה ולתרבות ולמחשבה המצרית אותה מסמל יוסף, אשר העפיל משפל הצינוק לפיסגת השררה. בתור בני עמו של משה, ובתור צאצאי העבדים העברים שיצאו ממצרים בחיפזון - ובזאת אין אנו רואים אפילו טרגדיה אלא נס אותו אנו חוגגים מדי שנה - מי מתאים יותר מאיתנו לומר למהגרים שבינינו: לכו לכם. אנו יודעים מה זה להיות עבדים בארץ זרה, ולכן איננו רוצים עבדים בארצנו. אין לכם חלק במפעלנו. אתם זרים כאן ותמיד תהיו. עם עם בארצו יחיה, עם עם בארצו יתמודד ויצמח ויפרח.
הצרה היא - אכן, צרתנו מאז ועד הלום - שבתביעת חירות לעמו, משה לא דיבר בשם כל העם, אולי אף לא בשם רובו. שהרי העם לא רצה כלל גאולה, אלא לכל היותר הקלה. ודאי, נאנחו "בני ישראל מן העבודה, ויזעקו", אך בבוא משה להנהיגם אל החירות הלאומית, הם נזפו בו: "חדל ממנו, ונעבדה את-מצרים, כי טוב לנו עבוד את-מצריים, ממותנו במדבר". ולא בכדי אנו משננים מדי שנה: ביד חזקה ובזרוע נטויה הוציאנו אלוהים ממצרים. ממש בכוח, ממש בניגוד לרצונו נגאל עם העבדים החרד מחירותו ורודף את מושיעיו.
אכן אנו חוגגים את נס יציאת מצרים - אנו מצווים לעשות כן. ובכל זאת, ניכר שבלב פנימה, נותר דבר-מה מרוחו של העבד; העם שהציב דוגמה ומופת לגויים בשימור זיכרון, שימר גם מחלה נפשית שנותרה רדומה במעמקי התודעה של הלאום, שריד לקיום אבנורמלי תחת שוט של נוגש. יש מאיתנו אשר בעודם חוגגים את נס יציאת מצרים, מקללים אותו בליבם פנימה. מקללים את נטישת סיר הבשר. מצטערים על המרת הנוחות שבעבדות בתלאות העצמאות. מבכים את אובדן הטוהר המוסרי של הקורבן המוחלט בעבור הפריצות והמדון שכרוכים במלכות בשר ודם.
עבור יהודים אלה, פרעה אינו צורר משום ששלל מאיתנו את חירותנו, אלא להפך - זה משום שלבסוף גירש אותנו מעל פניו שהוא ראוי לגנאי. שכן הם מעריצים את מצרים, על הפאר והעושר החומרני שבה, על הקידמה ועל העוצמה ועל היותה שיא הצוויזליזציה. עזיבתה לא הייתה אידיאל, אלא כורח. הפתרון האידיאלי בעינם ל"בעיה העברית", וממילא לתחלואי האנושות, והלקח משהותנו במצרים, אינו מדינת הלאום, אלא שיוויון-חוצה-גבולות-ועמים, אם על דרך הסוציאליזם או הליברליזם. כיצד יהודים אלה, שכל מה אשר רצו זה להיות המצרים הטובים ביותר שבנמצא, ידחו עתה את הילד הכושי או מלוכסן העיניים, אשר דובר עברית תקינה והוא רק רוצה להיות הישראלי הטוב ביותר שניתן?