מרבית מדינות ערב היו, והן עדיין, דיקטטורות במידה שונה של חריפות. לבד מלבנון (עד לאחרונה), אין מדינה ערבית אחת שבה קיים מנגנון חוקי ולגיטימי להחלפת השלטון. ברובן, יושב-ראש המדינה על כסאו תקופה ארוכה ללא מגבלת זמן, עד נשימתו האחרונה, וגם אז עובר השלטון לבנו או לחברו. כך מנציח השלטון את עצמו, ומפתח שכבה עבה של קרובים ומקורבים החיים מזלילת רכוש העם, מנצלים את כלכלת המדינה לטובתם האישית והמשפחתית, ודוחקים את המוני העם לשוליים הכלכליים והפוליטיים. הכנסות המושחתים מוחבאות בחשבונות ממוספרים בשוויץ, בוודוז ובאיי קיימן, ואינם מושקעים במדינה בהקמת מפעלים ומקומות עבודה ולכן אינם יוצרים תעסוקה להמונים הרעבים ללחם. סטודנטים המסיימים את לימודיהם במקצועות אקדמיים אינם מוצאים תעסוקה המתאימה להשכלתם ונאלצים לצאת ולעבוד למחייתם במקצועות לא אקדמיים ולהיות סוחרים, פועלי כפיים ועובדי דחק. המצב מכעיס אותם באופן קיצוני, שכן בעוד שהם השקיעו במשך שנות הלימודים כסף, זמן ומאמץ, במטרה לקבל עבודה שיש עמה כבוד והכנסה ראויה, הם מוצאים את עצמם עובדים ומשתכרים כמו חבריהם הלא משכילים, המוצאים את פרנסתם בעבודות דחק והכנסת לחץ.
העם רואה, מבין ויודע היטב מיהו הגורם האחראי לבעיותיו הכלכליות, להזנחה, למחלות, למגורים הבלתי ראויים לבני אדם, לבורות, לאלימות ולדחיקה לשוליים שסובלים ממנה מיליונים רבים בעולם הערבי. בתוניסיה המצב גרוע במיוחד, שכן סביב הנשיא זין אלעאבדין בן עלי, ששלט בה מאז 1987, הסתובבה קבוצת מיליארדרים שסחטו את אוצר המדינה וגרמו לאבטלה דו-ספרתית שהוערכה ב-30 אחוזים ואף יותר. הנשיא נבחר מדי כמה שנים ברוב של יותר מ-90 אחוז, ואזרחי המדינה משוכנעים כי תוצאות הבחירות מזויפות. זעמם של קבוצת הצעירים החשה כי העתיד חסום בפניה, הלך והתעצם במהלך השנים האחרונות, בין השאר בשל מדיניות היד החזקה שהנהיגו מדינות אירופה בנושא ההגירה לשטחן, שהרחיקה את אופק שיפור המצב ממרבית המובטלים. יוון הגדילה לעשות, והיא בונה גדר (הפרדה?) בינה ובין טורקיה שכנתה, כדי למנוע הסתננות "עובדים" זרים, בעיקר מוסלמים, מטורקיה לאירופה.
לפני כחודש הצית את עצמו למוות אקדמאי תוניסאי צעיר, מוחמד בועזיזי, כמחאה, ימים אחדים אחרי ששוטר מקומי אסר עליו למכור ירקות שמהם הוא מצא את פרנסתו. תושבי העיר סידי בוזיד יצאו מגדרם מרוב כעס, יצאו בהמוניהם להפגנות מחאה נגד השלטון. אלו התרחבו והתפשטו אל כל ערי המדינה, והפכו אלימות יותר ויותר, ובמהלכן פגע ההמון בשוטרים ובסמלי המשטר, כמו תחנות משטרה ומשרדים ממשלתיים. האיום על בטחונו האישי של הנשיא הלך וגבר, וכשהוא חש כי יש סכנה שהציבור יעשה בו לינץ', הוא עלה על מטוס שהביאו לסעודיה אחרי שצרפת סירבה לאפשר לו לנחות בשטחה.
ההמון השיכור מהצלחתו המשיך לכלות את זעמו בסמלי שלטון, והצבא במרבית המקרים לא ירה אל תוך ההפגנות. למרות זאת נהרגו באירועים האלימים בתוניסיה מאז תום השבוע האחרון כמעט 100 איש, חלקם בשל השתתפותם בהפרות הסדר, וחלקם האחר בשל תופעות של "חיסול חשבונות" בין אנשים שניצלו את היעדר חוק וסדר לשם כך. דבר דומה ראינו גם בעירק לאחר שסולק סדאם חוסין מהשלטון באפריל 2003: בתחילה אנשים רקדו ברחובות, ולאחר יום החלו תופעות של שוד וביזה, נקמות בין אנשים ואלימות קשה נגד נשים - תופעות שכמעט לא היו קיימות תחת שלטון הפחד של סדאם.
האירוע בכללותו זכה לשם "אינתיפאדת הרעבים", עם אזכור משתמע לאינתיפאדה הפלשתינית, והוא רומז על שלטון הנתפס כמשהו הדומה לכובש זר שהשתלט על העם בכוח הזרוע, ולכן העם מתקומם כנגדו. אחרים מכנים את מה שקרה "מהפכת היסמין".
האם העתיד הוא של האחים המוסלמים?
מה יקרה עתה בתוך תוניסיה, ומה יקרה במדינות ערב האחרות.
במישור המקומי, פוליטיקאים ותיקים מנסים לייצב את המצב הפוליטי, ונראה כי הדבר יעלה בידם, מכיוון שהמערכת האדמיניסטרטיבית לא התמוטטה, והחשוב מכל: זרועות הביטחון לא התפרקו, בניגוד למה שקרה בעירק בשנת 2003. בתוניסיה אין צורך לבנות מחדש את המערכת הממשלתית והשלטונית, שכן זו נשארה יציבה במידה רבה, ורק יהיה עליהם לסלק ממנה את המושחתים המוכרים לכולם, שניצלו את מעמדם לשם גריפת רווחים על חשבון הציבור. סביר כי בהמשך תעלה שכבה חדשה של "קרובים ומקורבים", אבל בשלב זה נושמת תוניסיה אוויר פסגות של התחלה חדשה. אינטלקטואל אופוזיציונר ידוע, מונסף אלמרזוקי, ששהה בגלות מפחד הנשיא הקודם, שב לתוניסיה ומקים מפלגה חדשה שתשקף את רעיונותיו.
עתידה של תוניסיה קשור במעמדו של האיסלאם הפוליטי. במדינה פועלת תנועת "אלנהדה" ("התחייה"), שהיא הסניף המקומי של תנועת "האחים המוסלמים" העולמית. תנועה זו שואפת להחיל על המדינה את שלטון השריעה המוסלמית, ובשל כך הוצאה אל מחוץ לחוק. מנהיגה - ראשד אלע'נושי - הוגלה ללונדון לפני 20 שנה, ואם ישוב לתוניסיה, הוא עלול למצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח, לריצוי עונש מאסר העולם שהוטל עליו בזמנו. לכל ברור כי אם ישוב אלע'נושי לתוניסיה, הוא עלול להקים מחדש את התנועה ולהצעידה אל עבר הפוליטיקה ואולי אף להשתלט על מערכת השלטון. התפתחות כזאת מזכירה בדיוק את אירן, שלאחר סילוק השאה, חזר ח'ומייני לאירן מגלותו בצרפת, והקים בה את שלטון האייתוללות.
נראה כי אם תצליח המערכת הפוליטית לנקות מתוך עצמה את נאמניו של הנשיא המסולק בן עלי, היא תזכה ללגיטימיות ציבורית שתשכך את זעם ההמונים. אך אם תמשיך המערכת לנהוג בשחיתות, הציבור - שרובו חילוני למדי - עלול לפנות אל האופציה הדתית, לא בגלל נטיותיו הדתיות אלא כיוון שהתנועה הדתית היא היחידה המסוגלת להחליף את השלטון על כל מושחתיו. עתידה של תוניסיה תלוי אפוא ביכולתה של המערכת הפוליטית להציב אליטה שלטונית שתזכה ללגיטימציה ציבורית בשל אי-היותה נגועה בנגע השחיתות.
בחושך הפטריות גדלות טוב יותר
השאלה החמורה יותר היא מה יקרה במדינות ערב האחרות. באלג'יריה, בהשפעת מה שקרה בתוניסיה, כבר יצא הציבור בשבועות האחרונים לרחובות להפגנות המוניות אלימות. השאלה חמורה יותר לגבי מצרים, העומדת בפני חילופי משמרות במשרת הנשיאות, על-רקע רצונו של מובארק להנחיל את המדינה לבנו, כאילו שמצרים היא רכושו הפרטי. כוונתו זו מעוררת את זעמם של האינטלקטואלים מצד אחד, ושל ההמונים מצד שני, שרובם מזדהים עם רעיונות "האחים המוסלמים". במצרים לפני כמה ימים כבר שרף את עצמו מישהו למוות, בדיוק כפי שקרה בתוניסיה, אבל כוחות הביטחון התפרסו בערים כדי להחניק כל פעילות ציבורית נגד "החוק והסדר", כלומר נגד מובארק, אשר רק לשם ההשוואה, כבר נמצא בעיצומה של שנתו ה-30 על כס הנשיאות.
התקשורת הערבית מלאה בהערכות כי אירועי תוניסיה יגרמו לתופעת דומינו, שבה יצאו ההמונים מגדרם ויסלקו את ראשי השלטון ממשרותיהם ומארצם. רבים האנשים שחדלו לפחוד מלומר את הדברים בפירוש, והם מעלים על נס את התוניסאים, שהיו הראשונים בהיסטוריה הערבית המודרנית שהצליחו באמצעות זעם ההמון לסלק ראש מדינה.
כוחות הביטחון בירדן נכנסו לכוננות עליונה, וגם בעירק נשמעים קולות הקוראים להמונים לסלק את הממשלה החדשה, מכיוון ששריה, עד לאחרון שבהם, נגועים בשחיתות.
סביר להניח כי ראשי השלטון במרבית מדינות ערב עוברים ימים לא קלים, שכן לרבים מהם יש די סיבות לחשוש כי אירועים כמו בתוניסיה יכולים להתרחש גם אצלם. הם מתכנסים בסוף השבוע בשארם א-שיח' כדי לטכס עצה כיצד להתמודד עם גל הדרישות העלול להציף אותם ואת מערכות השלטון המושחתות שלהם.
מבחינתה של ישראל, יש בתופעה של ההמונים המסלקים שלטון סיכון וסיכוי. הסיכון נובע מן האפשרות כי גורמים איסלאמיסטיים ינצלו את חילופי השלטון להשתלטות על המערכת הפוליטית, והסיכוי נובע מכך שהמנהיגות החדשה תפנה לטפל בבעיות הפנימיות ותניח לישראל לחיות את חייה. ההמונים כבר אינם קונים את הסיסמה השדופה כי ישראל היא מקור בעיותיו של העולם הערבי, וגם הפלשתינים מעניינים את הרעבים הערביים הרבה פחות מכפי שנדמה לנו. על ישראל הרשמית להימנע מהבעת דעה על המתרחש בחברות הערביות, על-מנת לאפשר לתהליכים הפנימיים שבהן להתנהל בלי מעורבות חיצונית. כל מילה שיאמר פוליטיקאי ישראלי על המתרחש בתוניסיה או במדינות אחרות רק תזיק, שכן כבר יהיה מי שיאשים את ישראל במתרחש, ואת מי שמשתף פעולה עם ישראל בבגידה בלאומיות הערבית או במוסכמות האיסלאמיות.
בדברים הללו חשוב לפעול על-פי הכלל: בחושך הפטריות גדלות טוב יותר...