האם באמת אהוד ברח?

אהוד ברק, יו"ר מפלגת העבודה לשעבר, שוב נטש את המערכה. במהלך מתואם היטב עם חבריו לסיירת מטכ”ל, נטש אהוד את הספינה הטובעת וזינק לעבר סירת הצלה שהוריד למענו בנימין נתניהו. ברק וחבריו ימשיכו בתפקידיהם בממשלה ואילו ספינת מפלגת העבודה המבוקעת תמשיך לטבוע, כפי שעשתה מאז כהונתו הקודמת של ברק כראש ממשלת ישראל. כאשר אדם נוטש את המערכה, יש לשאול מספר שאלות. האחת, האם באמת נטש אל מול פני האויב, דהיינו בגד. השנייה, האם המערכה הייתה מוצדקת, שכן אם לא, אין מדובר בבגידה, והשלישית, מיהו האויב שנגדו נוהלה המערכה. רק לאחר מענה על שלוש אלו, יתאפשר הדיון בשאלה, האם אהוד שוב ברח, או אולי להיפך. האמנם ברק נטש? יש רגליים לאמרה אהוד ברח. רא”ל אהוד ברח מאחריות על גורלם של הפצועים באסון צאלים, ולא משנה אם ועדת חקירה זו או אחרת ניקתה אותו. כולנו יודעים כי ועדות חקירה יורות את החיצים ולאחר מכן מסמנות את המטרה, וכי מסקנותיהן הן תוצר פוליטי ולא פרי של עובדות. הרושם הוא שאהוד ברח, ושהפצועים נותרו על הקרקע. שר הביטחון אהוד גם ברח מנטילת אחריות על חייל משמר הגבול מדחת יוסף, שדימם למוות במתחם קבר יוסף לפני עשור, בעוד שחצי צה”ל עומד במרחק של כמה מאות מטרים ממנו ואינו עושה דבר. אין ספק כי הפקרת צבא דרום לבנון במנוסה המבוהלת של ישראל מרצועת הביטחון הייתה בריחה לשמה, שהכשירה את הקרקע לחטיפות החיילים ולמערכת תמוז 2006. גם הבריחה שלו מהתמודדות עם תוצאות השיחות הכושלות בקמפ-דייויד והבריחה שלו מראשות הממשלה הן סימנים למנוסה מאחריות. אבל האם הפעם אהוד ברח? לא. הוא נשאר במקומו, בתפקידו, ביחד עם עוזריו. הוא רק השיל מעליו את אלו אשר מיררו את חייו הפוליטיים מאז שהחליט להצטרף לממשלת אחדות אל מול פני הסכנה.

התסריט הפוסט-ציוני שלא התממש

באשר לצדקת המערכה, השאלה היא באיזו מערכה מדובר. המערכה שבה עוסק ברק היא נגד מי שהגדירו את עצמם כאויבי ישראל, מחסלי ישראל, חמאס, חיזבאללה, אירן. האמת הזו זכתה לביטוי ברור במבצע "עופרת יצוקה" שבו הוכיח ברק כי צה”ל מסוגל להיכנס לקרב פנים אל פנים עם נבחרת הג’יהאד, ולנצח. לעומת זאת, המערכה שבה עסקו חבריו לשעבר למפלגת העבודה היא על חסדיה של התקשורת. הם הרי הבטיחו לתקשורת כי נוכחותה של מפלגתם בממשלה תביא את השלום, על אפו ועל חמתו של מחנה הציונות. אלא שבמציאות האמיתית, לא התקשורתית, קרה ההיפך. המהפכה הפוסט-ציונית - שעל-פי התסריט שלה מתפרקת מדינת ישראל מנכסיה לטובת עוד פיסת נייר - לא קרתה, יהודי ההר לא גורשו והאהדה הציבורית למחנה הימין אף גאתה. הרעיון, שעל צה”ל לירות ביהודים למען הערבים, נשאר הזייה של הפוסט-ציונות הקיצונית, והבריחה הצפויה על-פי הניסיון עם אהוד לא קרתה. את המערכה הזו, נגד הציונות ונגד יהודי מלח הארץ, שאותה ערכו ראשי העבודה, מבוז’י הרצוג המבייש את שם אביו ועד לאמרגן השביתות פרץ, מצווה היה לנטוש, ואהוד אכן נטש. ועכשיו לשאלה, מיהו האויב שנגדו מתנהלת המערכה. בעוד שבעיני שמונת חברי מפלגת העבודה שנותרו על משמרתם, האויב הוא בנימין נתניהו וברק חוסיין אובמה הוא ידיד, אבו-מאזן הוא עמית לשיחות שלום ואיסמאעיל הנייה הוא האיש שיש לשאת איתו על גלעד שליט ולתת לו את מאוויו והידיד הטוב ביותר של ח"כ עמיר פרץ הוא ח"כ ראלב מג’אדלה, לא מכיוון שיש הבדל יסודי בין מג’אדלה לבין אבו-מאזן, אלא מכיוון שמג’אדלה יכול לספק מתפקדים מלוא הארגז. ואילו לדידו של ברק, האויב הוא זה שיורה עלינו. אמנם, כל עוד ניסה לשמור על מסגרת העבודה, נהג ברק לומר דברים סתומים בנושא השלום, המדיניות, התהליך, ושאר ירקות של זריית חול באזני ערלי השכל. אבל המוקד נשאר ללא שינוי: אירן, ג’יהאד והניסיונות הבלתי פסוקים להשמדת העם היהודי, מבית מדרשו של האיסלאמו-נאציזם. שתי מערכות מתנהלות בארץ הקודש. האחת היא המערכה הגשמית על הישרדות היהודים מול האיסלאמו-נאציזם שאינו בוחל בשום אמצעי - מן האשה ההרה חגוּרת אפוד נפץ ועד לפצצת אטום הנבנית בננתאז. המערכה השנייה, הקשה יותר, היא על נפש האומה היהודית המתגבשת בציון, בין המחנה הציוני ובין המחנה הפוסט-ציוני. בעבר הייתה מפלגת העבודה ציונית, מיישבת, אמונה על תקומת העם והארץ. אך מזה כרבע מאה, שינתה המפלגה את פניה וסיגלה לעצמה את השיח הפוסט-ציוני, המצדיק את כל התוקפים והמכפיש את כל הבונים. אם לצטט את אחד מאשיות מפלגת העבודה, אלוף במיל. רחבעם זאבי: הוא נשאר במקומו, המפלגה זזה ממנו. איני חושב לרגע כי אהוד ברק הוא אידיאולוג סוציאל-דמוקרטי, אבל ייתכן שהוא גם חש כי הכיוון הפוסט-ציוני שאליו נסחפת מפלגת העבודה הופך אותה לאבודה. לא אהוד ברק הוא הבוגד במפלגת העבודה. דווקא מפלגת העבודה, ובשמה החדש "מפלגת האבודה", היא הבוגדת בכל העקרונות של הציונות, שתחת חסותה קמה והתימרה להנהיג את מדינת היהודים. בפני ברק עמדו שתי ברירות. אחת שהייתה מזכה אותו בהערצת העילית והתקשורת, והשנייה - בתיעובן. אין דרך בדוקה לזכות בתיעוב ובשנאה של קובעי השיח מאשר חבירה לבנימין נתניהו, לאלי ישי ולאביגדור ליברמן. אין דרך בדוקה לזכות בהערצת התקשורת מאשר בעיטה בחבריו הנוכחיים לממשלה והתייצבות בראש הקוראים לפירוק הממשלה ולמסירת ארץ ישראל לידי הפולש הערבי. דא עקא שאהבת התקשורת אינה תורמת דבר וחצי דבר להתמודדות עם האתגר העצום העומד בפני מדינת ישראל: איום ההשמדה מצד התוקף המוסלמי, שהצליח לגייס לצידו את האומות שהיו אחראיות גם על שואת יהודי אירופה, מבריטניה שמנעה את עלייתם לארץ ועד רוסיה שהפקירה את יהודי אוקראינה לצורר הנאצי, ממדינות דרום אמריקה שנתנו מחסה לאלפי פושעים נאצים, ועד גרמניה ה”חדשה” שהיא הסוחרת העיקרית עם אירן. ברק בחר לשרת בממשלה שתצטרך להתמודד עם התוקף ממש בימים, בשבועות, בחדשים אלו. הוא מבקש להיות בראש מערכת הביטחון כאשר זו תאחוז את השור בקרניו ותפיל אותו ארצה, ואולי לא. בפעם הזאת אהוד לא בורח. בהצלחה.