בתחילת שנות ה-90, לאחר פטירתו של אבא בנדויד, יועץ הלשון הראשי של
רשות השידור, ולאחר פטירתם של יריביו שתקפו אותו בעיקר בעיתונות הכתובה, נכנסה העברית המשודרת לתקופה חדשה. לקראת המאה ה-21 התחילו השדרים הוותיקים לפרוש והשורות נתמלאו בשדרים חדשים שבאו ממערכת חינוך חלושה, שלא לומר פושטת רגל, שלא יכלו להבין הערות לשון המתבססות על המקרא או על לשון החכמים. כישלונם של בתי הספר להעמיד את המקורות הספרותיים של העברית מול עיניהם של התלמידים, הביאו לכך שגם כתבי סופרים המתבססים על המקורות הללו, ביאליק למשל, נראים לשדרים החדשים קשים, ארכאיים וכמעט פרימורדיאליים. על הוויכוח הישן סביב השאלה מה רצוי יותר "המלך חוסיין" או "חוסיין המלך" (על דרך "דוד המלך") יכולים השדרים החדשים להגיב רק במבטים מתרוצצים ובמחשבה איך מסתלקים במהירות מן החדר.
הבעיה היא שכמה מן השדרים רוצים בכל זאת להדר בלשונם, אך מאחר שאין להם כלים לעשות זאת, מתקבלת תוצאה פרובינציאלית עם הארצית מביכה המעמידה את אוהבי העברית מול ברירה: למרוט את שערות ראשם או לפרוץ בצחוק פרוע. כך, למשל, שמענו לפני ימים אחדים שדר בכיר, ששמו וקולו מוכרים להמוני ישראלים, מתאר את השיטפון באוסטרליה ומדגים את המצוקה בקטע שידור מוקלט של קריינית עייפה המשוחחת עם נפגעי האסון ומאפשרת להם לומר כל אשר על ליבם. וכך הציג אותה השדר הישראלי: "והנה קטע מדבריה של קריינית טרוטת אוזניים מרדיו בריסביין".
לו טרח השדר הפופולרי לפתוח את מילונו של אבן-שושן המונח על המדף שמאחוריו, היה רואה מיד שהצירוף קשור לעיניים ולא לאוזניים ולא היה נופל בפח. הצרה היא שאין לו אפילו תחושה כי משהו לא בסדר וכי יש לבדוק. השדר יודע שגם דיבור בעברית "על בערך" יעבור ואיש לא יעשה מהומה. הוא יודע שיש איזה ביטוי עם "טרוטת", ולמי כבר איכפת "טרוטת" מה? טרוטת אוזניים, טרוטת ידיים, טרוטת רגליים - מה זה משנה?
רבותי, תחליטו לפני שיהיה מאוחר
מצחיק במיוחד הוא המצב כאשר שדרים מדברים על העברית עצמה, בדרך כלל בקשר לאיזה תאריך או אירוע הקשור באליעזר בן-יהודה או באקדמיה ללשון העברית. לפני ימים אחדים יוחדה כמעט תוכנית שלמה לביוגרפיה חדשה של ד"ר מזי"א, הרופא הירושלמי הנודע ומחדש המילים הפורה, שעמד בראש ועד הלשון אחרי בן-יהודה ולפני ביאליק. השדרנית, אחת מן הבכירות, בתוכניתה האישית בת השעתיים, מצאה לנכון לציין כי בן-יהודה היה בכל זאת הגדול מכולם, ואמרה בהתלהבות: "חייבים להזכיר כי הענק המתנשא מעל כולם הוא אליעזר בן-יהודה שהלך כענן לפני העדר".
מה קרה כאן? מה היה המנגנון של טעותה? בדומה לדוגמה הקודמת, היא זכרה במעומעם שיש משהו עם איזה ענן שהולך לפני, אך לפני מה לא ידעה. מצד שני ידעה כי עדר מתקדם כשלפניו הולך מישהו. צירפה אחד למשנהו ופלטה את הביטוי שהיה משובב ודאי את נפשו של בן-יהודה, שהיה מתרגש לשמוע איך הלך כענן לפני העדר.
כל אחד רואה את עצמו מוסמך לקבוע הלכות בעברית, גם אם אינו יודע עליה דבר. שדרית מפורסמת, שהיא אסרטיבית יותר מכל מוכרת עופות חיים ושחוטים בשוק של קבציאל, מארחת אנשי לשון, מתערבת בסמכותיות בדבריהם, מעניקה להם ציונים בשידור חי, ותורמת בנדיבות לשיחה ממכמני הפיליסטריות שלה. כשהיא נמצאת במרכז הבימה, הביטוי "נוח בשבע שגיאות" מתרחק בביישנות לפינה, משום שהוא יודע שקצרה ידו להתמודד עם הפנינים שהיא משמיעה.
לו היו השדרים מודים בחסרונו של מידע ומסתפקים באופן מוצהר בשידור בעברית מדוברת, היה המצב לא מזהיר במיוחד, אך לפחות ברור, וגם הוגן וישר כלפי הצופים והמאזינים. הבעיה היא שהם לא יודעים שהם לא יודעים. הם משוכנעים שהם מדברים עברית גבוהה, כשם שהחולה המדומה של מולייר, מסיה ארגן, משוכנע שהוא מדבר לטינית רפואית. הסיבה לכך היא כי שתי לשונות - העברית שהוחייתה בדיבור במחצית הראשונה של המאה ה-20 על בסיס מקורות ספרותיים, והעברית המדוברת שצמחה לצידה עם קשר רופף מאוד לאותם מקורות - רק התחילו את תהליך הפרידה ועדיין הן בחלקן מעורבות זו בזו ובחלקן נפרדות. החיים בכפיפה אחת גורמים צרימות, כמו אצל שתי שכנות שאינן מסתדרות זו עם זו.
הזירה שבה קל להיווכח בזאת היא זו של תשדירי הפרסומת. המפרסמים נוטים להשתמש בעברית ישראלית מדוברת, כדי להגיע אל ציבור גדול ככל האפשר וליצור אצלו תחושה של קרבה. לפיכך הם נוטים לשים מסרים מסחריים בפי טיפוסים "עממיים". ואילו לכלי התקשורת שבהם משודרים התשדירים יש אינטרס אחר. הם יודעים כי התשדירים חוזרים על עצמם ומטביעים את עצמם בתודעה הלשונית, ואם ישתרבבו אל תוכם שגיאות לשון גסות, יראה בכך הציבור אישור מגבוה שההקפדה על עברית נכונה מתה. ומאחר שהתשדירים הם כמעט השידורים היחידים המוקלטים שאינם מובאים בשידור חי, כלומר ניתן לערוך אותם מראש, חייבים כלי התקשורת להקפיד דווקא בהם על כללי הגייה, כמו הרפיית ב' ופ' אחרי ו' החיבור, כללי ה' הידיעה וכולי. זאת הסיבה לכך שאנו שומעים דמויות בסגנון מעיין חודידה מלכת
האח הגדול מדברות בתשדירים על מתנות לֶחג, בצורה שגם מורות לדקדוק בבתי הספר היסודיים כבר הפסיקו מזמן ללמד.
לכלי התקשורת יש ברירה: להחליט שהם משדרים בעברית תקנית כפי שזו הוחייתה בידי בן-יהודה וממשיכי דרכו ולאמן את השדרים לדבר בה, או להחליט שהם עוברים לעברית הישראלית המדוברת ולשדר על שלוש ילדים שגרים בשלוש חדרים, אוכלים שלוש תפוחים והולכים לשלושת קופות החולים. רבותי, תתעשתו ותחליטו מהי המדיניות שלכם, מפני שהמשך התהליך הקיים יגרום הרס שעדיין אפשר לבלום אותו.