בשעה אחת התפוצצו שני בלוני בלוף בפני שני מנפחיהם. באותם רגעים שבהם חגגו פלסטינים רבים בוושינגטון את ההנפה ההיסטורית של הדגל הפלסטיני מעל שגרירותם, באותם רגעים ממש, הודיעו הרוסים כי הכרתם במדינה הפלסטינית בגבולות 1967 לא השתנתה, והיא זהה להכרה הסובייטית (של בריה"מ לשעבר) במדינה פלסטינית משנת 1988. שתי דמויות הזויות ספגו באותה שעה ממש אגרוף פוליטי בשידור חי. היו אלה ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ שלו איווט ליברמן. כשנתיים הם מנסים לתעתע בנו שארה"ב נמצאת בכיס של נתניהו ורוסיה מונחת בכיס אצל ליברמן. מה לא סיפר ליברמן על ה"נסים והנפלאות" שלו ברוסיה. אפילו מסמכי ויקיליקס הדליפו שליברמן שכנע את הרוסים לתמוך בישראל ולוותר על ה"אופציה האירנית". אולי הרוסים ויתרו על האירנים, אבל על הפלסטינים הם לא ויתרו. מנגד, נתניהו מציג עצמו כמי שמניע את ארה"ב בשלט-רחק. מסתבר שלא דובים ולא רוסים, לא יער ולא אמריקנים. הציבור הישראלי צריך להבין כי ממשלת הימין מסוכנת, מובילה לפשיזם, הזויה, ובאמתחתה רק סיפורי בדים והרפתקאות דמים. לנתניהו לא עזרה תדמיתו ה"אמריקנית", וארה"ב מסרבת לתמוך בקו הלאומני אנטי-פלסטיני שלו. ולליברמן לא סייעו הלשון הרוסית ומצביעיו עולי חבר-העמים - רוסיה מכירה במדינה פלסטינית. הסיפור ההרצליאני על הציונות כ"מחסום בפני הברבריות במזרח" מתחיל להתמוסס. מה שהיה טוב ל-1948 - תחרות בין ארה"ב לבריה"מ בהכרה במדינת ישראל - איננו מתאים לשנות האלפיים. היום זה עובד הפוך: התחרות בין ארה"ב לרוסיה היא בשאלה מי יכיר ראשון במדינה הפלסטינית. עם כל הכבוד לרקורד האמריקני של נתניהו, בארה"ב התחילו להבין כי במזרח התיכון יש גם עמים ומדינות ערביות, ואי-אפשר עוד להניח את הביצים רק בסל הציוני. ארה"ב איננה חפצה להיוותר לבד בעולם עם מדינת צו'לנט לא ברורה - חצי יהודית, רבע סלאבית, ורבע פלסטינית, עם עם-בהקמה שמי יודע מה יהיה סופו כשמסביב יהום הסער. בממשל האמריקני החליטו כנראה שאזרח אמריקני לשעבר לא יגרור אותם להתאבדות פוליטית במזרח התיכון. גם ברוסיה לא השתכנעו שמהגר מולדבי אחד, מהמדינה הכי פרימיטיבית בבריה"מ לשעבר, הוא הישועה הפוליטית שלהם במזרח התיכון. הם גם הבינו שלא ייתכן שנתניהו יבטיח מצד אחד נאמנות לאמריקנים, ומצד שני המהגר המולדבי יבטיח נאמנות להם, לרוסים. הם הבינו שבישראל עובדים על שני הצדדים, וכמו האמריקנים גם הם אינם מוכנים לשים את כל הביצים בסל הציוני, גם אם הוא כיום דובר רוסית. מה שצריך לעניין אותנו, ומסר זה יש להעביר לציבור בארץ באופן דחוף, היא העובדה שנתניהו וליברמן הם שני פוליטיקאים הזויים, שגאוותם מעבירה אותם על דעתם עד שהם מוכנים לסכן דמים באמתלה ש"העולם כולו איתנו". יש, לצערנו, מספיק פתאים שמאמינים לצמד הזה. אי-אפשר לשכוח את נאומו השחצני של ליברמן באו"ם נגד מדינה פלסטינית, וכמה פתאים סמכו ידיהם על הרפתקנותו. אז הוא עוד מכר להם כי הרוסים נמצאים אצלו בכיס הקטן. האיש שבילה את ימיו הסטודנטיאליים באוניברסיטה העברית בירושלים, בין שמירת דיסקוטק מקומי להשמעת נאצות בעברית עילגת נגד ערבים ויהודים שפויים - הוא היום שר החוץ. ואילו האיש שגדל ולמד בארה"ב - הוא היום ראש הממשלה שלו, ושניהם "חיים בסרט". רק חבל שאת המחיר היקר של הכרטיס - אנחנו משלמים, בדמים מרובים...