העיתונים מלאים בהם: פובליציסטים שיודעים הכל. אין להם בושה להשיא עצות למקבלי ההחלטות, בנימה בוטחת ומתנשאת. ואם עובר זמן, ולא נראים סימנים שהמנהיגים הבינו, מגיעות רשימות מכפישות ומזהירות את הציבור מפני האסון המתרגש עלינו בגין אטימותם. יש להם לגאונים האלה שני אפיונים: הרקורד שלהם מלא בעצות שהתבררו כאסון, והאפיון השני - חוסר צניעות עיתונאית. אם תשאלו את ח"כ
דניאל בן-סימון, הוא יסביר לכם מה פירוש "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם".
חוסר הצניעות הזה שימש אותי כתירוץ לרשימה אישית בנושא "חטא היוהרה". גם אני חטאתי בחטא הקשה הזה. הצלחה מטאורית שסופה התרסקות. להגנתי אטען, שההצלחה המטאורית "תקפה" אותי באופן פתאומי, בזמן שנעדרתי תשתית מנטאלית מתאימה. ההתרסקות הייתה כואבת, אבל בזכותה אני ניגש בדחילו ורחימו אל המקלדת.
לרבים (חלק מ-) הביוגרפיה שלי ידועה. אחרי שוועדה רפואית פסלה אותי משירות צבאי (מחלה שהתפתחה - היום אני בכיסא גלגלים) נכנסתי לדיכאון עמוק. לקח לי כמה שנים לצאת מזה. בתחילת העשור השני לחיי, מצאתי עבודה שסיפקה אותי: ייצור כלי נגינה. שבע שנים עבדתי ב"
חלילית" בייצור כלי נגינה, רוב הזמן כמנהל הייצור.
ב-1983 מימשתי חלום ופתחתי בבן-יהודה את מסעדת נרגילה הראשונה. צ'יץ סגר לי אותה. לקח לי חצי שנה להבין, שהמאבק לפתיחתה חסר סיכוי. ב-1984 פתחתי את נרגילה השנייה ברחוב דוד המלך פינת אבן-גבירול (בצמוד לכיכר רבין). ההצלחה הגיעה בסוף העשור, כששיווקתי את נרגילה שיווק פרובוקטיבי. המסעדה התפוצצה מאנשים. התקשורת חגגה על התפריטים, ואני חגגתי בקופה.
הפריצה הגדולה הגיעה כשפתחתי מסעדה ענקית בקרליבך, שאחריה הגיעו אנשים שרצו זיכיון בכל רחבי ישראל. נגעתי בשמיים. כששאלו אותי אנשים איפה אני גר, השבתי ביהירות "באולימפוס". לא הבנתי כמה אני נשמע רע. נשמתי אוויר פסגות. לצערי, הכסף הגדול והפרסום הפתאומי שינו אותי. חטאתי בחטא היוהרה. הייתי באופוריה והאמנתי שלא אפול. הפקדתי את העסק בידיים בלתי מיומנות, ויצאתי לקרוע את העולם.
במקביל להפיכתי לטיפוס בלתי נסבל, העסק עשה קולות של סדקים. אני לא שמעתי. יותר נכון, שמעתי וחייכתי בבוז. לא האמנתי שהנפילה תגיע. והיא הגיעה. לקח לי הרבה זמן להבין מה קרה לי. אלה שאהבו אותי היו חסרי-אונים, וכוחם של השמחים לאידי, לא היה בעוצמות שהטעינו אותי באנרגיות כדי "להוכיח להם". אחרי דיכאון שני ודעיכת הגוף הבנתי שאם לא אאסוף את עצמי, אף אחד לא יעשה את זה במקומי.
פתאום כמו משמיים, מופיעה בחיי כרמית אבידן היפה, שעודדה ולימדה אותי לא להיבהל ממקשי המחשב. בתיווכה פיתחתי יחס ידידותי למקשים, מה שדחף אותי לכתוב פרקים מהמסע העסקי-פסיכולוגי שעשיתי. בנוסף לפרקים, כתבתי גם כמה שירים, כשבאחד מהם היה מסר המזהיר מפני יהירות ומעודד צניעות. כנראה שצריך נפילה כדי להכיר בהשפעתה החיובית של הצניעות על חיינו.
היה מי שחשב, שהסיפור שלי שווה סרט. קיבלתי מייל ובו בקשה להתקשר לדן שהציג את עצמו כמפיק. "אנחנו רוצים לעשות עליך סרט", אמר לי, "ומאוד הייתי רוצה שניפגש". הייתי בטוח שהוא עובד עליי, והזמנתי אותו אליי הביתה. אחרי הפגישה הראשונה, התחילו ההכנות. הסרט שודר, ואני קיבלתי קלטת, מתוכה הוצאתי שיר שכתבתי ושרתי (הלחין: דני רייכנטל). "לקחי אולימפוס". לשיפוטכם...