בל תטעו! המסר בפי איננו ש'כך עושים כולם' ולכן זה כשר. חס ושלום! המסר הוא שלמרות העוון והחטא ואי-יושר ואי-הגינות ואי-אמת ואי-אמינות - אין אלו סיבות הכרחיות לפסול אדם לתפקיד ביצועי. לצורך התרגיל הלוגי אשאל את צפצפני התקשורת ואבירי האמת והיושר האישי:
האם הייתם מוכנים להציב כקריטריון לכהונה ציבורית ביצועיסטית את הנאמנות בחיי המשפחה? בעיניי, שאלת נאמנות זו, בתחום היושר האישי, ההגינות, האמת, האמינות וכו' וכו' עולה על שאלת חתימה על תצהיר במסגרת התחכמות נדל"ניסטית. מי שסבור אחרת - אין לי שיח ושיג עימו; הוא חי בסולם ערכים שונה משלי, וצבוע - בעיניי.
לפני כשנה וחצי הבעתי במדור זה את עמדתי נגד הדחת שני אוגדנרים בצה"ל, תתי-אלוף
צ'יקו תמיר ו
עימאד פארס, בשל עבירות משמעת ואי-אמירת אמת בעקבותיהן. הראשון איפשר לבנו (14) לנהוג בטרקטורון צבאי ללא רישיון, והשני איפשר לאשתו לנהוג ברכבו הצבאי מבלי שהוא נמצא ברכב כמתחייב מן הנוהל. בשני המקרים נגרמו נזקי תאונה (ללא נפגעים) ושניהם שיקרו בחקירה הראשונה. גם שם, כמו במקרה של המועמד הנוכחי לרמטכ"ל, ה'שיפוד' כוון לאי-אמירת אמת ולאו-דווקא ל'גזל' הרכוש (פרט אשר כשלעצמו מעיד על היפוך-ערכים מנקודת מבט יהודית, תורנית).
גם במקרים ההם טענתי כי למרות שמדובר היה ברכוש צה"לי, העבירות לא היו קשורות ישירות לתפקוד הצבאי, והמבט היהודי לדורותיו מגלה סלחנות בדיעבד, בוודאי כלפי מי ש"רבים צריכים לו". על אחת כמה וכמה בנידוננו, שבו העבירה היא אזרחית נטו ללא כל השקה למישור הצבאי. יש למצות את הדין בנכבדנו הקצין ככל אזרח, אך לא להטיל חותם פסלות, אלא אם כן החוק מגדיר זאת כ'קלון'. ואצטט את עצמי מרשימתי דאז: "מי שלומד מדבריי לגיטימציה, סלחנות או סניגוריה כלפי חטאיהם של 'אישים', טועה בגדול. הם צריכים להיענש, ואפילו בחומרה יחסית, אך אל לנו לגרום להיפרדותם מתרומה ציבורית. אדרבה, יגבירו ויעצימו לשאת בה כ'תיקון'".