לפני כחמש שנים חתמנו את רשימתנו לפרשת השבוע שלנו, פרשת תְּצַוֶּה במשפט הבא:
"כאשר המנהיגים מתחפשים לדורשי טובתנו בעוד רק טובתם שלהם מעניינת אותם, זהו ההסבר למצבנו כיום, מצב בו נראה כי כל שנותר הוא להתפלל שהקב"ה יעשה לנו נס, כי לנו נראה שאין שום דרך להיפטר מהם ולזכות למנהיגים מסוגו של אהרון הכהן".
נו, מסתבר שלא הרבה השתנה מאז אם בכלל. אולי רק הלחץ על השכבות החלשות מעיק יותר מבעבר, אבל זה תהליך טבעי שאחד מתפקידיה של מנהיגות אחראית הוא לבלום אותו. כשמדברים על מנהיגות אחראית - דמות המופת הראשונה למנהיגות כזאת היא משה רבינו, ששמו לא נזכר בפרשת השבוע שלנו, וזו הפרשה היחידה שממנה נעדר שמו מאז סיפור לידתו בפרשת שמות. הפרשה הזאת נקראת תמיד בסמוך ליום פטירתו של משה רבינו, ז' אדר, וזהו אחד הרמזים לכך, ששמו לא נזכר בפרשה זו. דמות המופת השנייה של מנהיגות בעם ישראל היא דוד המלך. מנהיגות אחראית שָׂמָה את כל מעייניה בטובת המונהגים, אפילו על חשבון טובתה היא. מנהיגות כזאת אינה מבטלת גזירות שהציבור אינו יכול לעמוד בהן, כי מראש אינה גוזרת גזירות כאלו.
אז לכאורה אפשר לשמוח על כך שבוטלו הגזרות האחרונות או לפחות חלקן, אבל השמחה אינה יכולה להיות שלמה כי יש בכך רק ריפוי של סימפטומים במקרה הטוב ותרופת הרגעה במקרה הפחות טוב. שכן המחלה עצמה לא טופלה, אינה מטופלת וגם לא נראה שמישהו מבין באמת שיש כאן מחלה. נכון, האופוזיציה אמרה כמה דברים שמהם אפשר להבין שזיהו נכון את המחלה וגם דורשים את ריפויה, אבל הרשו לי לפקפק בכנותם. הניסיון וגם ההיסטוריה האישית של הדוברים מלמדים, שהם רק ממלאים את תפקידם כאופוזיציה כמיטב הבנתם. כי כשהם היו בשלטון - לא היה כל-כך קל למצוא אצלם גילויים כאלה של רגישות לחלשים. אז לפחות עד שלא יוכח אחרת, מותר לנו לחשוב שהם אימצו כמורה דרך לחייהם הפוליטיים את אמירתו של דמות המופת שבחרו לעצמם, האיש שהקים את מפלגתם, שאמר "מה שרואים מכאן לא רואים משם". מה שרואים ואומרים כאשר מתפקדים כאופוזיציה, זה לא מה שרואים, אומרים ועושים כאשר אוחזים בהגה השלטון.
אינני יודע מה שם ייקרא למחלה זו שבה לוקה המנהיגות שלנו כבר כמה שנים, אבל היא מתבטאת בכך שהראש והגוף אינם מתואמים, שהראש אינו מרגיש את מצוקות הגוף והוא מתפקד כאילו הוא מנותק ממנו. ומשום מה התופעות האלו חוזרות על עצמן בתקופה זו של השנה, בחודש אדר שבו אנחנו אמורים להרבות בשמחה. ולכאורה, איך אפשר לשמוח כאשר חיים במסגרת כזאת בעייתית? איך אפשר לשמוח כאשר שוב ושוב חוזרת ומושמעת באוזנינו המנגינה הצורמת שהמורמים מעם מקבלים הטבות מהטבות שונות, בסכומים שעבור האזרח הקטן הם כמעט דמיוניים, בעוד הוא אינו מצליח להסתדר עם המשכורת? וכאילו לא די בכך, הם עוד עושקים אותו בדרכים שונות ומשונות ומטילים עליו גזירות חדשות בצורת מיסים שונים ואף משונים.
האמת היא שלא הייתי נדרש לנושא זה אלמלא היווה ניגוד כל-כך חריף למסר של חודש אדר בפרט ושל פרשות השבוע בחודש הקרוב בכלל. פרשת השבוע פותחת בפסוק הבא [שמות כ"ז]: [כ] וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. כאמור, שמו של משה רבינו אינו נזכר כלל בפרשה זו, אבל למרות שלא הוא משתמש בשמן, את השמן למאור יש לקחת אליו. ומי משתמש בשמן? [כא] בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר--לִפְנֵי ה': חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אז למה שלא יביאו את השמן ישר לאהרון, למה צריך את התיווך של משה, ועוד בלי להזכיר את שמו בכלל? אולי אם נתבונן קצת בפרשייה האחרונה שבפרשת השבוע ונמצא את הקשר שלה לפרשייה הראשונה שכבר ציטטנו, נצליח להבין את הרעיון שמציעה לנו כאן התורה.
[פרק ל] [א] וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ, מִקְטַר קְטֹרֶת; עֲצֵי שִׁטִּים, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. משה צריך לבנות את המזבח הזה אבל בזה מסתיים חלקו, כי גם כאן אהרון הוא שאמור לעשות את העבודה: [ז] וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת--יַקְטִירֶנָּה. [ח] וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה--קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה', לְדֹרֹתֵיכֶם. וגם כאן אפשר לשאול, למה שאהרון לא יעשה את המזבח? מדוע צריך את התיווך, את עבודת ההכשרה וההכנה של משה? בניסיון להבין זאת ניעזר
בשיעורו השבועי של מורנו הרב יצחק גינזבורג שליט"א.
הופכים אור לחושך ומר למתוק
השמן שבו מדובר בתחילת פרשתנו, נועד לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד במנורה שבמשכן. מזבח הקטורת מוצב גם הוא באותו משכן, בחלק הפנימי יותר שלו. [ו] וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת, אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת--לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת, אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ, שָׁמָּה. בשבוע שעבר דיברנו על כך שהמשכן נועד להוות אמצעי שיכשיר אותנו נפשית ורוחנית להשראת השכינה בתוכנו, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, וניסינו להתמודד עם הפרעות היצר הרע לתכלית זו. כלומר, דיברנו בעיקר על ה'סור מרע', על איך לזהות את ההפרעות וכיצד להתגבר עליהן. כעת, בפרשת השבוע שלנו, אנחנו מתמקדים ב'עשה טוב' נוקטים פעולות שיכשירו אותנו לקלוט את אור השכינה, שיאפשרו את קיום הייעוד וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. הפעולה הראשונה קשורה לשמן והאחרונה קשורה לקטורת, ושתיהן מתקיימות רק כאשר הן קשורות בקשר אמיץ למשה רבינו.
מה הקשר בין שמן וקטורת? ומדוע נדרש דוקא שילוב של שניהם כדי להכשיר אותנו ל-וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם? הרמז לכך כתוב במשלי [פרק כ"ז]: [ט] שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ. בפשט הכתוב, אומרים המפרשים, בשמן יש כמה תכונות משמחות לאדם, כגון מאכל, מאור, סיכת הגוף, ובקטורת יש ריח טוב שגם הוא משמח. כך, כאשר אדם מסייע לחברו בעצה טובה - וּמֶתֶק רֵעֵהוּ, זו שמחה לשניהם. בפרשתנו, השמן נועד לַמָּאוֹר, להפוך את החושך לאור. זה נכון בגשמיות וזה נכון שבעתיים ברוחניות, כי השמן רומז לסודות הכי פנימיים של התורה, רזין דרזין, שכאשר מתוודעים אליהם ומפנימים אותם, מסוגלים להפוך את חושך העולם הזה לאור גדול. וכאשר מצליחים בכך ולו חלקית, זו סיבה טובה לשמחה אמיתית. וכך, הקטורת מורכבת מסממנים שונים שחלקם מרים ובעלי ריח רע במיוחד, ובצירופם יחד - מתקבלת הקטורת שריחה מעולה.
אז ברוחניות, השמן מסמל את היפוך החושך לאור והקטורת מסמלת את היפוך המר למתוק. כאמור, השמן זה רזין דרזין דאורייתא שכאשר לומדים אותם זו סיבה לשמחה אמיתית שכן בלימוד זה חווים את הקשר עם בורא עולם ומנהיגו וגם מתחילים להבין כיצד מנהל הקב"ה את עולמו ומה תפקידנו בו. ומהי הקטורת? הקטורת זו תפילה, [ב] תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ, מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב: ויש ביניהם קשר גומלין הדוק ביותר, כי כאשר לומדים רזין דרזין - מצליחים להתפלל מעומק הלב הרבה יותר מאשר לפני שזוכים ללימוד זה. וכאשר מתפללים מעומק הלב - זוכים להבנה עמוקה יותר ברזין דרזין דאורייתא. וכך יוצא שהשמן והקטורת, הפתיחה והסיום של פרשתנו, הם צמד חמד שלעולם אינם נפרדים. והם גם משמחים באמת כדבר הפסוק שציטטנו לעיל ממשלי, וזה בדיוק מתאים לחודש אדר.
בעצם, השמן והקטורת הם שני שלבים בעבודה של וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, בעבודה של הפיכת העולם הזה למקום בו ישרה אור השכינה בגלוי. בשלב ראשון בלב הפרטי של כל יהודי ובשלב שני - עוצמת האור שבלב תקרין אל החוץ ותשפיע על תיקון העולם כך שכולו יהפוך כלי מוכשר להשכנת אור הקדושה. בעבודה הפרטית שלנו, שלב אחד זה להפוך את החושך לאור, זו העבודה במדרגת השמן למאור ושלב שני זה להפוך את המר למתוק, העבודה במדרגת הקטורת. השלב הראשון לכאורה קל יחסית, רק מדליקים אור והחושך נעלם ממילא. אפשר להרגיש את זה כאשר מגלים משהו חדש בתורה, שפתאום הלב מתמלא שמחה, מואר באור התורה. אבל למרבה הצער, ההארה הזאת אינה נשארת לתמיד. האור הזה יורד אלינו מלמעלה, מהתורה שהיא מעל העולם. אחר-כך ענייני היומיום סוחפים אותנו ושוב חווים את החושך.
השלב השני אמור להשלים את מה שהשגנו בשלב הראשון אבל לא בשלמות, כי עדיין לא נקבעה בנפשנו חוויית האור האלוקי, עדיין אנחנו חווים חושך יותר מאשר אור. השלב הזה קשה יותר כי צריכים להתמודד עם שלילה עמוקה ומהותית יותר. צריכים למצוא את התבלינים המתאימים ולדייק במינון כדי להפוך מר למתוק. מתוך העבודה בשלב הזה של הקטורת, אנחנו אמורים להגיע למדרגה בה נחווה את האור האלוקי בתמידות, מעין [תהלים ט"ז] [ח] שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט. בשלב הזה, כאשר מצליחים בעבודת הקטורת, מצליחים להתפלל אל ה' מעומק הלב, חווים באמת את הקשר שלנו עם הבורא יתברך, כי החוויה הזאת היא תוצאה של העבודה שלנו, של המאמץ שעשינו להגיע אליו. ואז גם יש קיום ארוך טווח לקשר הזה, שוב, כי הוא תוצאה של מאמץ אישי.
קטר בארמית זה קשר. בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא אומר רשב"י בזוהר וזוהי עבודת הקטורת. זה מה שהיה אצל משה רבינו, זה מה שחסר אצלנו ומכאן הכשלים המנהיגותיים. חיוני לחדש אותו, את הקשר התמידי עם הקב"ה.