הפרטנרים הישנים, העכשוויים לכאורה שהיו תקוותם של השמאל ומאוחר יותר אף של ממשלת קדימה, בראשות אולמרט ולבני, הולכים ונעלמים ומאבדים אחיזה במציאות. כל חולמי ואדריכלי אוסלו שהאמינו וציפו שערפאת שיבוא מתוניס עם חייליו ותומכיו ליהודה ושומרון ועזה יעשה שלום עם ישראל או לפחות הסכם רב שנתי, מעין "הודנא" פוליטית, נדמו, ביחד עם מותו של ערפאת. ועל כך ניתן לומר: "שבמותו ציווה לנו את יורשיו" שממשיכים בקו של לדרוש, לאיים, לדבר, ללהג ולא לעשות שום צעד רציני לקראת הסכם.
על "
הסכם אוסלו" האומלל כבר נאמרו כל הביקורות וכל הניתוחים הפוליטיים, לרבות ניתוח שלאחר המוות. ממנו ניתן היה ללמוד שככל שמנהיגי ישראל, כמו
אהוד ברק בקדנציה הקצרה שלו כראש ממשלה ו
אהוד אולמרט ו
ציפי לבני בקדנציה הארוכה שלהם יחסית הציעו, נתנו וכמעט התחננו בפני "הפרטנר הראשי" אבו-מאזן (שבהיסטוריה שלו - יש עבודת דוקטורט על הכחשת השואה), כך הפרטנר הנבחר, רצה עוד, קיווה ליותר, סירב לחתום או לעשות צעד ממשי כלשהו לקראת הסכם או הודנא - ממושכת.
והנה באה רוח חדשה למזרח התיכון, ואפקט הדומינו מתחיל להפיל ממשלות תוניסיה, מצרים ויתר שכינו הקרובים והרחוקים, יגיע תורם בשנים הקרובות. על ממשלת ישראל להיות מודאגת וערנית מחד, אך מלאת ציפייה ותקווה סמויה, שאולי השינויים הפוליטיים המבעבעים במזרח התיכון החדש/ישן - ישנו במקצת את גישת המדינות הסובבות אותנו ורף העוינות ירד בכמה דרגות בסולם ריכטר, שיאפשר דו קיום מינימלי, אפילו קר, עם הסכמים כתובים או עם תורה שבעל-פה.
יחד עם זאת, לא הייתי תולה תקוות גדולות, ששינויים דרמטיים הולכים לקרות בזמן הקרוב. גם אם יהיו שינויים מהותיים במדינות ובמשטרים בארצות השכנות, העוינות כלפי ישראל שהושרשו משך השנים - לא ייעלמו במהרה.
ניקח לדוגמה את ירדן שנחשבת כיציבה יחסית עם הסכם שלום (קר עם ישראל), יחסים דיפלומטיים וקשרי סחר ואינטרסים משותפים בים המלח, תיירות, מים ועוד, וגם שם אנו מקבלים סתירות קלות מדי פעם.
שר המשפטים הירדני יצא בימים אלה בהצהרה פוליטית, בהפגנת רחוב התומכת בשחרור הרוצח של ילדות תמימות בנהריים - כי החייל הרוצח הוא "גיבור". השר הירדני אף הוסיף כי הוא ילחץ על שחרורו מהכלא. כלומר: אם רוצח ילדות תמימות שבאו לטיול בגבול ישראל יכול להיות "גיבור לאומי" בירדן ידידתנו ופרטנריתינו, מוצהר ע"י שר בממשלה, תבינו עם מי יש לנו עסק.
כך שהציפיות לעתיד טוב שישנן ואסור להחמיץ אף הזדמנות, אך לעשות זאת בעין צופיה וזהירה, עם עלה של זית ביד אחת - וחרב החשמונאים ביד שניה.
ולבסוף, מעניין מה יגידו המומחים, הערביסטים, העראפתיסטים, הפרשניסטים ונתחיל בפואד בן-אליעזר - שניבא ופירשן תחת כל מיקרופון וטלוויזיה שמובראק (חברו הטוב), הוא חזק, רציני, שולט בעניינים במצרים ובצבא - כלומר אין סכנה למשטרו. אז אמר - ועכשיו הוא שותק.
נקווה לטובת כולנו שבפועל באיזורנו העתיד לישראל יהיה טוב ובטוח יותר. ואם לא אז נצטרך כהרגלנו לעשות את המלאכה בעצמנו, לבטוח בצה"ל ובחברנו מעבר לים וביהדות התפוצות. ובינתיים על ישראל, לשמור על איפוק ואיזון, לתת לארה"ב להתבטא בחופשיות לגבי האזור ולדרוש דמוקרטיזציה ברוח האמריקנית הליברלית הדמוקרטית, מבלי להבין שהדבר לא כל כך מתאים למזרח התיכון.
דמוקרטיה היא צורת שלטון, שדורשת תשתית לאומית, חינוכית, חברתית ומוסרית, לרבות מורשת והיסטוריה. זה אפשרי באיזור, אך זה עניין של זמן ולא צריך למהר, כי זה מתכון לאסון.
על ישראל לדאוג שההסכמים הקיימים עם מצרים וירדן ימשיכו להתקיים ואם אפשר להרחיבם יהיה זה הישג עצום לביטחון האיזור.